על האו ואהבה – הסיפור של בראוני

בעבר הייתה לנו כלבה אהובה, אפשר לומר מיתולוגית. היא גדלה אצלנו מגיל חודשיים וחצי והיא ספגה את כל החסכים שהיה לנו כזוג חשוך ילדים. היא הייתה לבנה וענקית ורכה ולא חכמה במיוחד, עם לב זהב ובעיה באגן שהפכה אותה למגושמת בחן והיא הייתה מלאך פרוותי ואהוב ביותר. כלבה מוש. היא הספיקה ליהנות קצת מבתנו הבכורה, ונפטרה בגיל 12. את בתנו הצעירה היא לא זכתה להכיר. מאז שנפטרה היינו עסוקים מאוד בלהיות הורים ולא היה לנו מקום בלב לכלבה חדשה. האמת שלא חשבנו שיכולה להיות עוד כלבה כל כך מושלמת כמו שהייתה לילו·, או כמו שנהגנו לקרוא לה לילו·-טו͘בילו·. כשבתנו הבכורה ביקשה בנחישות כלבה, סביב גיל 6, מצאתי דרך מילוט והבטחתי לה שכשימלאו לה 10 היא תקבל כלבה ליום ההולדת. אולי קיוויתי שהיא תשכח? כמה נאיבית הייתי בניסיון לדחות את הקץ, הרי לא הצלחתי לדמיין שארבע שנים יעברו כל כך מהר… בכל אופן לבסוף, שבע שנים אחרי פטירתה של לילו, הגיעה בראוני!

bbb

אנחנו תמיד מתמלאים בצער קל כשאנו נזכרים בפגישתנו הראשונה, משום שזו לא הייתה אהבה  ממבט ראשון, דבר שאת מצפה שיקרה כשאת פוגשת בן משפחה חדש. לא כמו עם לילו שהמיסה אותנו בשנייה. מצד שני זה ממש לא כוחות, לילו הייתה גורה שאנשים עצרו את תנועה בכביש כדי ללטף אותה (סיפור אמיתי!). כשנכנסנו לחדר בו היו כל המועמדים לאימוץ, בראוני הייתה האחרונה ששמנו אליה לב. התחלה כזו צולעת זה עצוב, נכון? מזל שהיא לא יודעת את זה.

האמת שהגענו ליום האימוץ עם התלבטות: לאמץ גורה או כלבה בוגרת ? הבנות התחננו שניקח גורה ואנחנו, שידענו במה הדברים אמורים, לא היינו בטוחים שיש לנו את הכוחות לשאת את זה. מצד שני אנחנו יודעים כמה זה משמעותי לגדל כלב מגיל צעיר, זה יכול מאוד להשפיע על האופי שלו. באימוץ של כלבה בוגרת יש הימור גדול, כי לא ברור מה קרה בעברה ולא ברור איך זה ישפיע עליה.

אם היינו זוג בלי ילדים ההתלבטות לגבי אימוץ כלבה בוגרת הייתה פשוטה הרבה יותר. אך כאמא, אם אני מכניסה לביתנו כלבה אני רוצה להיות בטוחה שהיא לא תפגע בטעות בבנות. אבל מי יכול להבטיח לי משהו כזה ? אף אחד. ומה יקרה אם לא נסתדר איתה ? מה, נחזיר אותה ? אלוהים , הלב שלי נשבר רק מהמחשבה על זה, ומה זה יעשה לבנות? ומה אני מלמדת אותן בעצם ? שאם נהיה קשה אז מחזירים כמו חפץ ? השאלות שעלו ועלו היו גדולות ומעיקות. יחד עם זאת מעליהן ריחפה התחושה הפנימית החזקה מאוד שלבית הזה צריכה להיכנס רוח חדשה, שהולכת על ארבע. הבנות מספיק גדולות, סוף סוף אפשר להתמסר לעוד ישות עם מנטליות של בן אנוש בן שנתיים. אלו כמובן היו הטיעונים וההסברים שלי. אם הייתם שואלים את יאיר, הגרסה שלו הייתה קצת שונה, הוא היה יותר בסטייל של אנטי. לא הגענו מאוחדים ליום האימוץ של אס.או.אס, דבר שאני לא ממליצה עליו, אך יתכן שאם הייתי מחכה לסינכרון המיוחל, אולי זה לא היה קורה לעולם. אני בכל מקרה הגעתי מאוד נחושה: אני מכאן יוצאת עם כלב/ה.

ביום האימוץ ההוא היו כמה שגרים של גורים, חלקם נשמרו למאמצים מבעוד מועד – החמודים ביותר כמובן, וכל שאר הגורים אומצו ממש בצ'יק. לי הספיק להחזיק גורה אחת על הידיים ולשמוע את הבכי קורע הלב שלה, זה היה יומה הראשון בלי אימה, בשביל לדעת שאני את השלב הזה בחיי כבר עברתי. לא עוד. חמודה ככל שתהיה, היא זקוקה למטפלים אחרים. ואז האפשרויות שנותרו לנו היו הגורים הגדולים בגילאי חצי שנה והכלבים הבוגרים. הגורים הגדולים היו מתוקים מאוד ומלאי מרץ. יותר מדי מרץ. אף אחד מהם לא נראה כמו כלב שיישאר בינוני, כולם נראו כמו נכדים של גוליית. וכך נותרו הבוגרים ממש. בקצה אחד של החדר שכב זכר גדול ויפה תואר, בצבע חול-שמנת, אצילי מאוד אבל היה ברור שהוא גבוה וחזק מדי ושביתי הבכורה לא תוכל לטייל איתו בלי להיגרר על המדרכה כאילו הייתה מזחלת שלג. בקצה השני ישבה כלבה מתוקה משובצת בשחור ולבן שמיד הסבירו לנו שהיא לא מתאימה לבית עם ילדים. מאחר ולא תכננתי לוותר על הבנות בשלב הזה, גם גברת שח-מט ירדה מהפרק. ואז התבוננתי על הכלבה שהייתה באמצע. מקופלת כמו בייגלה קטן. בצבע חום-סתמי, עם מבט ירוד, אוזניים שלא מרמזות על אופי, זנב בין הרגליים שאולי יש לו פוטנציאל להיות שועלי ומפואר. "מי זאת ?" שאלתי "בראוני" ענו לי. זה מיד העלה חיוך על פני, בעיקר משום שהיא בכלל לא בצבע חום של בראוני, היא בכלל קצת ג'ינג'ית-בלונדינית עם כתם לבן בחזה, פתאום היא הייתה הרבה פחות סתמית ממה שהיה לי נדמה. התכופפנו ללטף. היא התמסרה. "היא תוקפנית? מתאימה לילדים? מה ההיסטוריה שלה?" ובלה בלה בלה המטרתי על המתנדבת החביבה שאלות. לקחנו אותה לסיבוב בחוץ. היא לא עשתה כלום, זה נראה לי קצת מוזר, כי מהזיכרון שלי כל יציאה עם לילו ישר הניבה שחרורים, לא תיארתי לעצמי שעוד אדרש לטפל בסוגיה הזו בעתיד… יצאנו עם בראוני הביתה. הבנות היו מאוכזבות שהיא לא גורה, יאיר היה מאוכזב שאימצנו כלבה בכללי ואני הייתי בחרדה שאולי עשינו טעות איומה. יחד עם זאת באוטו הייתה שמחה גדולה ותוך שנייה: סלפי משפחה + כלבה.

הביוגרפיה של בראוני לוטה בערפל של מסתורין מזרחי. היא נולדה אי שם מעבר לקו הירוק – לא ידוע היכן והאם אי פעם היו לה בעלים או מתי הופרדה מאמה, אנו יודעים בוודאות שחודשים רבים היא חיה בבית מחסה בבית לחם, ושטיפלה בה אישה בשם דיאנה, שם היא קיבלה טיפול מסור ואפילו עוקרה. בערך בגיל 10 חודשים היא היגרה לישראל לעמותת אס.או.אס., בעמותה היא שהתה בבית אומנה במשך כחודשיים, עד שהגורל הפגיש בנינו. שבוע לפני שמלאו לה שנה, סוף סוף עגנה בראוני, כלבה בגודל בינוני בצבעי דבש, בנמל בטוח. אצלנו.

b

כשרצינו לעלות במדרגות הביתה, היא לא הייתה מוכנה לעלות. נתנה ברקס. יאיר הרים אותה 4 קומות בלי להתלונן. התלונות יגיעו אח"כ, בצדק, כשהוא יצטרך לעשות את זה עוד כמה פעמים – כי הייתה לה חרדה מחדר המדרגות, ומאוד כל מני דברים שצפו אט אט.

המציאות החדשה התחילה לשקוע בביתנו. למזלנו זה היה חופש וכולנו היינו יחד. זה היה מוזר להתרגל לעוד ישות בבית. והשאלות היו רבות ותשובות אין, מי את בעצם בראוני ? מי אנחנו בתור הבעלים שלך ? מה את צריכה ? מי חשבנו שאנחנו, שהחלטנו שאצלנו יהיה לך טוב ? יחד עם כל זה היה דבר אחד בולט שהתאים לכולם מיד – ליטופים וחיבוקים, זה מה שכל תושבי הבית אוהבים מאוד, גם ההולכים על שתיים וגם ההולכים על ארבע. ושם הרומן התחיל.

היו הרבה חריקות בדרך. היא עשתה פיפי בבית, למרות שהייתה כבר גדולה, אבל בעצם אולי לא גרה אף פעם בבית, אולי תמיד גרה בחצר ? היא סירבה לצאת מהבית למדרגות ונאלצנו לסחוב אותה, עד שהבנו שפיתוי של גבנ"צ יכול לעבוד גם. היא לא עשתה צרכים בטיולים אלא אם הייתה משוחררת בגינה, היא לא הייתה מוכנה להסתובב ברחובות כי כל רעש, מכונית, אדם גבוה מדי, כלב, קול חשוד או נמלה – כן ! פעם היא גם נבהלה מאוד מנמלה, מאוד הלחיצו אותה. בקיצור, בלי להיות ד"ר דוליטל, הבנו שמדובר בכלבה חרדתית. היא גם אכלה צעצועי פרווה אהובים במיוחד וזכינו לכמה סצנות קורעות לב בסגנון "היא הרגה לי את סנאי!!!! לעולם לא יהיה לי חבר טוב כמו סנאי!!!!", שנפתרו בקניית סנאי חדש. ועוד הרבה חיות פרוותיות שחוסלו.

לקח לנו זמן ללמוד אותה והיא אותנו. היא גם הביאה וויכוחים חדשים לחיינו – בין המבוגרים ובין המבוגרים לילדות. מי מוציא ומתי? למה לקחנו אותה בכלל ? ועוד ועוד ועוד.

למרות שלל הקשיים החדשים שהיא הביאה איתה, הדברים הנפלאים שהיא הביאה עדיין היו רבים ומשמעותיים יותר. מבחינתי לראות שתי ילדות שמתרפקות על גוש פרווה – זה שווה הכל. כל חיי גדלתי עם כלבים. אני זוכרת היטב את הקשר העמוק שהיה לי איתם, את החוויות שעברנו יחד. לא יכולתי לחשוב שלא לאפשר את זה לבנותיי. כמו כן, אנחנו גרים בעיר וזה הדבר שהכי קרוב למשהו בר-פרא-טבעי שיכול להיות לנו בבית. היא הביאה כל כך הרבה שמחה ללב שלי. שלנו. והיא עדיין מביאה. היא גורמת לנו להוציא קולות שלא ידענו שיש לנו, להיות דבילים ולצחוק כמו חסרי מח, להתפעל מתנועת ראש שנוטה הצידה, מקולות שהיא משמיעה מתוך חלום.

כמובן שהתייעצנו עם מאלף אחד או שניים, קראנו, קיבלנו טיפים מבעלי כלבים וותיקים. אבל יותר מכל מה שהיה נכון ועבד, אצלי בכל אופן, זה שידעתי בפנים שהיא תשתפר. שהיא תתייצב. היא תקבל אהבה וביטחון והכל יהיה בסדר. לא כעסתי עליה. בכל אופן לא נתתי לה להרגיש את זה. הדרך שלנו לעזור לה התגבר על כל הקשיים הייתה פשוט להאמין בה. לאהוב אותה. ולתת לה את הזמן להסתגל. ונחשו מה ?

בראוני היא עדיין כלבה חרדתית יותר משאר הכלבים שאני מכירה, כנועה ועדינה ביותר יחד עם זאת היא עושה צרכים כשהיא קשורה לרצועה ולא רק בגינות כלבים, היא יורדת ועולה במרץ ובשמחה במדרגות, יש לה חברות בבניין – כלבות, אחת ענקית ואחת קטנה – שבתחילה גרמו לה לרעוד והיום היא מתלהבת לשחק איתן, היא עונה לשמה (למרות שאנחנו בכלל קוראים לה "חמוס", או "באוזי"), היא באה לקבל אהבה, היא יוזמת משחקים, היא הפסיקה ללעוס נעליים וצעצועים, אנחנו אפילו יכולים להשאיר חלק מהחדרים פתוחים כשאנחנו לא נמצאים, בביטחון מלא. כל החששות שהיו לנו מתוקפנות לא צפויה נראות לי היום כמו שטות גמורה, וזמן יקר שסתם בזבזתי.

bb

אז למה אני מטרידה אתכם בסיפור הזה על בראוני שלנו ? כי לאורך כל תקופת ההסתגלות שלה ושלנו לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך שמה שבראוני צריכה זה גם מה שילדים צריכים ולהיפך: שמישהו ידע שהם יכולים, שמישהו יראה את הפוטנציאל, יאמין בהם, לא יוותר עליהם ולהם. מספיק אדם אחד שבאמת יאמין בכל הטוב שיש ביצור הקטן הזה והוא זה שישכנע גם את היצור הקטן שעוד לא יודע מה הוא, כמה שהוא נפלא. וברגעים שאנו ההורים לא בטוחים בזה, אלו הרגעים בהם אפשר לראות שקיעה של הילדים. אנחנו נושאים אותם, גם אם המשא הזה כבד, וגם אם לא הכינו אותנו לזה. כשאנחנו לא רואים את התמונה בשבילם, הם לא יכולים לראות אותה לבד. זה נכון גם למחנכים. זו העבודה היומיומית שלנו כמבוגרים – כמו עם בראוני, לא לראות רק את ההרס, הליכלוך, הסירחון, השערות ! אלוהים כמה שערות ! שזה הביא לבית, אלא להתרכז באהבה, ברוך, בשמחה, ברוחב הלב שזה הוציא מאתנו.

דבר נוסף שהדהד לי כל הזמן היא ההשוואה הבלתי נשלטת בין הילדה הראשונה – לילו, לילדה השנייה – בראוני. אוף זה פשוט לא הוגן. ככל שנפרד מהר מ"מה היה אמור להיות", או למה שהיינו רגילים בסיבוב ההורות הקודם שלנו, כך נוכל לפתח יחסים יותר מאוזנים עם הצאצא החדש, ולא נתאכזב. כל אחת היא אחרת ומביאה משהו אחר לעולם, ומבקשת משהו אחר מאתנו המבוגרים. רגע, על מי אני כותבת בעצם, על הבנות או כל הכלבות ? …

ודבר אחרון, גילוי נאות. את לילו קנינו, חשבנו שאנחנו קונים כלבה גיזעית אבל ברור שעבדו עלינו. היא פשוט הייתה מעורבת בטוב טעם. אם אתם בעניין של כלבים הלוואי שתאמצו כלבים מעמותה. יש שם בחוץ נשמה טובה שמחכה לליטוף שלכם ולאמונה שלכם. צ'או והאו.

bbbbbb

מודעות פרסומת

אחת הדרכים שעוזרות לי להשתנות (לטובה)

כנראה שהמשימה הכי גדולה שהילדים שלנו מציבים בפנינו היא הצורך להשתנות. מהרגע הראשון שאנחנו בהריון או מצפים לילד, משהו בנו משתנה, אם נרצה או לא. גם אם זו תמיד הייתה הפנטזיה הכי גדולה שלנו, להיות הורים – לא בטוח שהבנו שכאשר היא תתגשם למשהו מוחשי היא תביא עימה צורך בשינוי וגם אם תפסנו מעצמנו גמישים וסתגלנים לא בטוח שזה מספיק. אוף נגמר לי האוויר ועוד לא התחלנו. מוכר ?

לא כולנו נולדנו עם קישורי הורות של מאמה תרזה. כן, יש את המושלמים האלה שנולדו עם קול רך ומלטף, שנוטף להן חלב בלי גודש, שהם לא מלאים רחמים עצמיים כשמעירים אותם חמש פעמים בלילה, שמקבלים את הכל בחיוך. אבל גם אנחנו, הלא סופר-דופר מושלמים רוצים לגדל ילדים בשלווה. אז איך אהיה פיה סלחנית כשאני אוספת את הילדים מהגן, האם הוייז שמוביל אותי בפקקים יטיל עלי כישוף וימחק לי את כל העייפות ? האם השאכטה האחרונה של הווינסטון לייט שאשאף לפני שאקיש את הקוד בגן, תכניס לי קצת שמחה בלב ? האם ה"פסק זמן" שאטחן מאחורי הגב של הילדים כשהם משחקים בסלון יעשה אותי ליישות המחבקת והחייכנית שתמיד רציתי להיות ? אלוהים אדירים ואישתו – כל התשובות שליליות ! אז מה עושים ?

לפני הרבה שנים לחש לי מורה ליוגה – לא באוזן באופן אינטימי, איכס למה חשבתם על זה? לכל הכיתה הוא לחש, כי הוא היה כזה רגוע בטבעי: שינויים גדולים מתחילים בשינויים קטנים. כשזה נאמר לי לא באמת הבנתי מה הוא לוחש, אולי כי מרוב מאמץ להביא את הקרסול לכתף היו לי צלצולים באוזניים ואולי גם כי זה היה לי מוקדם מדי, בנשמה. היום אני יכולה להגיד שהבנתי.

הכל מתחיל בקטן. הרי עץ לא מתחיל מלהיות עץ, הוא מתחיל כזרע ורק אז גדל להיות עץ. אז ראשית בוחרים דבר אחד שרוצים לעשות בו שינוי. אחד בלבד. לא עושים מהפך גדול ומטורף, ולא מערבים כירורג. מה אתם רוצים לשנות : איך שאתה מדברים אל הילדים ? מה שאתם נותנים להם לאכול ? איך שאתם משכיבים לישון ? איך שאתם מתעוררים בבוקר ? הקיצר – מה מגרד לכם בהורות שלכם ? ואל תענו לי הכל ! כי אין סיכוי שזה נכון. אתם בטוח עושים הרבה דברים נפלאים, גם בלי שאני מכירה אתכם.

עץ מתחיל מזרע
עץ מתחיל מתחיל כזרע.

נגיד שאתם לא מרוצים מאיך שאתם מתעוררים ומעירים את המשפחה בבוקר – אני דוגמה חיה לזה! אני לא אשעמם אתכם בתיאור של הבוקר שלנו, אבל השורה התחתונה היא שלא הייתי מרוצה. אז … במשך שלושה עד ארבעה שבועות, התבוננתי על הבקרים שלנו. כלומר הייתי מודעת וערה לחלוטין לכל מה שקורה. אם הצלחתי לכתוב לי בפנקס קטן את ההתרשמות שהייתה לי – זה היה בכלל מצוין, כי במשך הזמן יכולתי להשוות את ההתרשמויות השונות שהיו לי, במהלך הימים. כל אותה תקופה הסתכלתי היטב, בי ובשותפים שלי לחיים. והכי חשוב: לא שפטתי. רק הסתכלתי.

איך מתבוננים ? קבלו מתכון : מתחילים עם המסגרת, הדברים שעוטפים, הפיזיים. השעות, הלו"ז, הדברים הקבועים שחוזרים על עצמם בכל בוקר, הפעולות. הבסיס בקיצור. רושמים הכל. אח"כ עוברים להתבונן על הרגשות שעולים אצלנו ואצל האחרים. מאיזה מקום אנחנו פועלים. רושמים גם את זה. ולא מבקרים ולא שופטים. ואז רושמים שינויים – אם חלים. אט אט תבינו מה הוא "לב התופעה". ולבסוף: מחשבות על העתיד, עצות שאדם יכול לתת לעצמו וגם משאלות אפשר. אם יש משהו שאתם רוצים לנסות לעשות אחרת בשיגרה הזו, תוך כדי ההתבוננות – אחלה, זה הזמן לרשום מה קרה לפני/אחרי. לסיכום – מנהלים יומן אישי קטן, אצלי זה היה "יומן הבוקר". רוב הסיכויים שעד סוף תקופת ההתבוננות, אתם תעברו שינוי (לטובה).

ויש גם בונוס ! קיים סיכוי שאחרי שתעבירו את עצמכם את השינוי בתחום המצומצם, הוא יתפשט לעוד תחומים. אצלי למשל – המסקנה מיומן הבוקר הייתה שאני ריכוזית מדי ולא יודעת לבקש עזרה, ואז מתמרמרת ומפתחת כעס חסר בסיס על זה שלא מבינים אותי, עיין ערך "איך אני אמור לדעת, אם לא אמרת לי?" במילון הבעלים הבינלאומי. כשהצלחתי להאיר את הדפוס ההתנהוגתי הזה בבוקר שלנו בבית, גם הצלחתי להאיר אותו בעבודה ועוד…

כמובן שלא אני המצאתי את זה – נחשפתי לזה במסגרת לימודי בסמינר לחינוך וולדורף. מה אני עושה שם ? אה… זה סיפור על שינוי ממש גדול שעשיתי, אבל זה כבר לפוסט אחר לגמרי. רמז: אני כבר לא עורכת תוכן של תכניות טלוויזיה …

תנסו את זה בבית !

מאיפה לאמא הזו יש תחת ?

לפעמים אני נזכרת שהכרתי פעם אמא שישבה.

למה אני מטריחה אתכם לקרוא על אמא שהניחה את החלק התחתון  שלה על ספה/ כיסא/ כורסא/ שרפרף/ הדום/ רצפה/ שטיח/ מחצלת ופשוט ישבה ? כי זה נראה לי כמו פלא !

הייתה לבת שלי חברה שבכל פעם שהייתי באה לאסוף אותה משם, הרגשתי שיש משהו מוזר באמא של החברה. לא באיך שהיא נראית, לא במה שאמרה, רק בעובדה שהיא תמיד ישבה ויש לה 3 ילדים וקריירה ואין לה משרתים (עדיין). והיא ישבה. היא יכלה ללכת, לזוז, להיות פעילה, אבל היא בחרה לשבת.

בחודש הראשון הסברתי לעצמי שזה כנראה דיכדוך. יכול לקרות לכולנו, לא? גם קצת רחמתי עליה, הרי לא יכול להיות שהיא סתם ככה.

בחודש השני אמרתי לעצמי, טוב זה לא רגשי (הרי יש לי תואר ד"ר להסקת מסקנות מאונ' בולשיט), אולי זה עניין של תקשורת, אולי אני כזאת מבאסת שזה משתק אותה והיא לא קמה כדי שארגיש לא בנח ואלך במהרה. גם יכול לקרות, לא ? היא כמו אופוסום. משחקת אותה מתה עד שאני אלך.

בחודש השלישי כבר קנאתי בה. קיבינמאט, מדובר בבודהה! למה היא יכולה לשבת אחר הצהריים בבית שלה עם הבעה בגוון חיובי ורק אני מתזזת כמו עכברה מורעלת אצלי בבית, כשהרגע היחיד שבו אני יושבת הוא כל כך צמוד לרגע שבו אני נרדמת שאפשר לומר שאני נרדמת בישיבה כמעט כל ערב. כלומר מתרגלת מדיטציה בשינה.

אז למה היא ישבה ? מאיפה יש לה תחת ? אני לא באמת יודעת, האמת שהתביישתי לשאול. אבל אחרי שחיטטתי, ביקרתי, שפטתי וכל שאר הדברים שאני עושה בלי להתכוון ומתוך הרבה סקרנות, ניסיתי גם.

אני מנסה לשבת: תחת, יש – סבלנות, פחות. 

ניסיתי וזה לא היה קל.

אז ככה. כשאני יושבת אחה"צ על התחת ולא תופרת את הבית בסידורים, יש לי כמובן יותר זמן לבנות, למשחקים, לשיחות וכל הכלים/ כביסה/ בישול/ כל שאר הסידורים המשעממים ביותר בעולם, נדחים ליום ושעה בלתי ידועים. והאמת שאת אף אחד זה לא מלחיץ – חוץ ממני. או אז אני יכולה לשבת, אם רק אבחר בזה.

אני מודה שלפעמים זה פשוט משעמם ה"לשבת" הזה, בעיקר אם יש לכל אחת מהבנות חברה ואני בתפקיד הגלגל החמישי.

אני יודעת שהשלב הבא זה לשבת עם ספר ביד. אבל אני חוששת שאז אש הגיהנום תעלה מחריצי הרצפות ותכלה אותי, אמא איומה שכמותי… לכן עוד לא היה לי האומץ לנסות.

בתמונה ככ"ב יכול להיראות צבעוני, בחיים זה די אפרורי...
ככ"ב – כלים, כביסה, בישול. בתמונה ככ"ב יכול להיראות צבעוני, בחיים זה די אפרורי…

5 דברים שלמדתי על ישיבה ועל עצמי

אז האמא הזו שישבה – ידעתי שאני יכולה ללמוד ממנה משהו, אז לא הירפתי מעצמי ונברתי בתוך עצמי ותרגלתי את התחת שלי להידבק למושבים או יותר נכון, לא לברוח מהם וזה מה שיצא לגברת ד"ר הסקת מסקנות.

1. עוצמת הלחץ הפנימי שלי לסיים את המשימות של הבית הוא שלי בלבד. כשאני מפילה הלחץ הזה עם הווליום הרגשי שלי, על שאר בני הבית הם יכולים לשתף איתי פעולה או שלא. אבל אני לא יכולה לצפות מהם שירגישו כמוני, כי זה לגמרי שלי.

אז אם איזה בן בית למשל, בן הזוג שלי, יושב בזמן שאני מפרפרת עם סמרטוט ומגב, אני צריכה לזכור שהוא רואה את זה אבל בוחר להמשיך לשבת. אם אני צריכה עזרה, כדאי שאגיד. התנשפויות וגלגולי עיניים זו תקשורת פחות יעילה וכן יש סיכוי גדול שמהצד אני נראית כמו אישה בהפרעה.

אם אני לא אלחץ יהיה יותר נעים להיות איתי ולעזור לי. ואני חייבת לזכור: עד כה, אף אחד לא מת מחולצה שהייתה על החבל ארבעה ימים, נכון?

2. הבחירה שלי לא לשבת אחה"צ היא שלי. היא לא נכפתה עלי. אולי אני טיפוס יותר תזזיתי מרוב האנשים וזה בסדר, אבל תמיד אשאל את עצמי האם אני "בורחת" מהילדות/ בן זוג/ משהו אחר, אל המטבח ? יש ימים שהתשובה תהיה כן ויש ימים שהתשובה תהיה לא. אבל אני שואלת את עצמי כל פעם מחדש.

3. אם אני מוצאת שאני בורחת יותר מדי פעמים אל "הצריך הזה", אני מבררת למה. אם הרצון שלי להכין ארוחת ערב בריאה, שצריך לבשל כרגע, בא על חשבון הצורך של הבנות שלי בנוכחות שלי – אני עוצרת לחשוב. מה יותר חשוב – טופו או מחבואים ? לקפל כביסה או לקפל אוריגמי ? נכון, לא תמיד חייבים לבחור, אבל לפעמים אנחנו מציבים לעצמנו את הבחירה זו, כי אנחנו כבר יודעים מה אנחנו רוצים לעשות, או יותר נכון מה לא בא לנו לעשות.

4. מה שאני משדרת זה מה שאני רוצה שהן יקלטו ? מה אני רוצה שהבנות שלי יראו: אמא שיושבת או אמא חסרת מנוחה ? מה אני רוצה שהן ירגישו, מתח או שלווה ? אני כמובן בעד קצת מהכל, בכנות. יחד עם זאת על השלווה אני עובדת חזק, כי אני מרגישה שהיא חסרה לי ולהן.

5. ג'יני בבקבוק אקונומיקה. כשהכל קורס לי על הראש ובאמת כל מה שהגוף מאותת לי זה run forest run, אני עוצרת ממש ומעניקה לעצמי משאלה. יאללה אחותי, מה הכי היית רוצה שיקרה עכשיו ברגע זה: להיות במקום אחר ? להיות עם אנשים אחרים ? להיות בגוף אחר ? וברוב המקרים, הדבר היחיד שאני רוצה להחליף זה רק את ההרגשה שלי. כי תאמינו או לא, גם במקום הכי מדהים בעולם, באמצע חופשה, אפשר להיות בלחץ מכלים/ כביסה/ בישול או בקיצור ככ"ב. כי זה לא הם, זה לא הככ"ב. זה לא המשימות, זו אני.

תודות למי שהביאה אותי עד להדום

אז האמת שאת האמא ההיא שישבה, לא אהבתי מכל מני סיבות וכנראה גם היא לא אותי, אז נפרדנו… אבל אני מודה לה שהיא עזרה לי לפצח כמה דברים שלא חשבתי עליהם בעצמי.

אני מזמינה גם אתכם להביט על הורים אחרים ולהביט לתוך עצמכם – זה דיאלוג מצמיח. כבר קרה לכם ? אשמח לקרוא בתגובות על השראה שקיבלתם מהורים אחרים.

לגבי הישיבה, מה אתם אומרים, תנסו לשבת בבית ?

7 דברים שישמרו על השפיות שלכם, כשהילדים חולים

זה נכון שנגמר החורף, אבל מסתבר שאף אחד לא הזכיר את זה לכל החיידקים שהגיעו אלינו הביתה בחודש האחרון. חיידקים מנג'סים שתוקפים איברים שונים: בטן, גרון, ריאות ושות'. חיידקים שמעלים את החום, שמעיקים בשיעולים, שגומרים לנו את הטישו ושמעמיסים על מכונת הכביסה הרבה שעות נוספות. נו, כאלה חיידקים, מכירים ? אז מה עושים כשהילדים חולים ? רופא וזה, זה ברור. אני מתכוונת מה עושה הורה שאמור גם לעבוד ולתפקד בתוך כל האקמולי הזה ?

שנברח לאלקפולקו ? 

הבנתי שברוסיה יש מרפאות שאפשר להפקיד בהן את הילדים בבוקר, ללכת לעבודה ולחזור בערב לקחת אותם. כששמעתי על זה לראשונה, לפני כמה שנים, זה נראה לי מטורף שילד גם צריך להיות חולה וגם צריך להיות מורחק מהבית שלו רק בשביל שההורים שלו יוכלו להתפרנס. מיד רציתי להלשין ליצחק קדמן הרוסי. מה שלא הבנתי, זה שבמדינה שאזרחיה נשחקים תחת יוקר מחייה לא הגיוני מול שכר זעום, זה כנראה הפתרון הטוב ביותר בשביל כולם. אם קודם היה בי קמצוץ של שיפוטיות כלפי ההורים הנוטשים במרפאות, היום אני בביטחון מלא, מבקרת את המדינה על שלטונה וכלכתה ולא את הבחירות של ההורים, שרק מנסים לשרוד. אני לא אתפלא אם בקרוב יהיו כאלו מרפאות גם בארץ. לא כולנו צמודי סבים ויכולים להזעיק אותם מתי שרק נצטרך. לא כולנו עובדים במקומות שיכולים להכיל את הטיפול בילדים חולים. נשמע נורא, נכון ? אבל זו המציאות שלנו.

אז רצתי לפייסבוק … 

עניין אותי לדעת מה חברים שלי חושבים על להביא ילד חולה לעבודה, אז שאלתי, בקבוצה שאני אוהבת בפייסבוק. קבלתי שלל תגובות, החל מ"חוסר אחריות מוחלט" וביקורת קטלנית על ההורות שלי ועד ל"לפעמים אין ברירה". אני מודה שבתור עצמאית, שרב הזמן עובדת מהבית, יש לבנות שלי את הכישרון הנדיר לחטוף מחלה דווקא בזמן שיש לי פגישה חשובה שנקבע מזמן ושאין דרך לדחות אותה. ולא, אין לי תמיד סבתא בשלוף. וגם לא מטפלת. או כסף למטפלת. אז כן, כבר עשינו נובימול, אני והבנות, בשירותים של כמה משרדים ויצאנו מזה בסדר.

להגיד לכם שלא היו לי ייסורי מצפון על העניין? היו לי. קצת. אבל אני יודעת שגם אין לי ברירה המון פעמים. יש לי חברה שבעלה שכיר והיא עצמאית, היא ספרה שהם עשו חישוב ויותר משתלם שהשכיר מביניהם יקח יום מחלה מאשר שהיא תאבד יום עם לקוחות. נשמע לכם הגיוני שזה מה שאנחנו נאלצים לעשות? לחשב ימי מחלה של ילד מול הרווח הכלכלי העתידי שלנו? מה נהיה כאן?

ואני כמובן מתעלמת כאן מהמחלות של ההורים, מפאת קוצר הפוסט, אבל ברור לכם שיש המון אנשים שמגיעים חולים לעבודה, כי הם פשוט לא יכולים להחסיר ימים. כן, זו החברה שיצרנו לעצמנו. כזו שלא מאפשר לגוף להבריא. זה מצער אותי לכתוב את זה כשאין לי אפילו מחשבה אחת שיכולה לפתור את התופעה. אם לכם יש, אשמח לקרוא אותם בתגובות.

ילדים חולים

7 דברים שישמרו על השפיות שלכם, כשהילדים חולים 

אחרי שקיטרתי לכם ובדרך גם הסברתי לכל מי שעובדיו הם הורים והוא לא, למה אנחנו ההורים נאלצים להיעדר לא פעם… הנה מה שהורים כן יכולים לעשות כשהילדים חולים ולא זו לא המלצה מרופא… זו רק המלצה איך לא לאבד את השפיות.

1# אל תתעצבנו

לפעמים התגובה הראשונה שלנו כשאנחנו מגלים שילד חולה היא עצבים. זו התגובה שלנו לשינוי שנכפה עלינו בכח: איזה באסה שעכשיו צריך לתכנן את כל המסלול מחדש. הגיוני שזה יעצבן. לא ? יחד עם זאת הקריזה צריכה לקחת פרק זמן קצר מאוד, לא כדאי לדהור על תחשות העצבים אל עבר האופק. כדאי להיפרד מהכעס מהר כדי שתצליחו לראות איך מכילים את השינוי המפתיע הזה ואולי אפילו תגלו שיש פה גם חצי כוס מלאה. כן, מחלה יכולה להיות גם זמן איכות עם הילד, כזה שלא הצלחתם ליצר כי תמיד יש בסביבה עוד ילדים או סתם משימות של הורים. אני יודעת שזה קל לכתוב "אל תתעצבנו" וקשה מאוד ליישם, אבל תבטיחו שתנסו…

2# ריפוד עצמי

תוודאו שגם אתם, ההורים, מקבלים תמיכה רגשית וחיבוק, ממישהו בוגר, שהחום שלו הוא 36.6. אם יש ממש עזרה, כמו מישהו שיחליף אתכם, אפילו רק לשעה כדי שתצאו להתאוורר בחוץ, זה מעולה. תרפדו את עצמכם כמה שאפשר ובקיצור, אל תשכחו את עצמכם…

3# חבר טלפוני

אם יש הורים שמחלות ממש מכניסות אותם למתח – כדאי לדבר על זה ולשתף, כי בשביל להיות המבוגר האחראי, אנחנו זקוקים למעט שליטה עצמית. תתקשרו חופשי למוקדי רפואה אפילו אם אתם יוצאים היסטריים, עדיף לצאת היסטרי מאשר להיטרף עם הפחדים ויש סיכוי ששיחת טלפון ועצה מאחות יכולות להרגיע אתכם. היום גם אפשר לשאול ברשת – אבל אל תעשו את הטעות ותאבחנו בעצמכם מחלות לפי מה שקראתם, אוי לא. זה רק מגביר את החרדות.

4# הזמנה לעזרה

אם אתם מרגישים שהמחלה היא אחריות רק שלכם ובן הזוג שלכם לא בתמונה, תגידו לו שאתם בודדים במערכה, ותזמינו אותו להצטרף. בדידות תביא אתכם לקצה מהר יותר ממה שאתם חושבים. אבל אין מה לזרוק לו/ה את זה לפנים בהתרסה של "פעם אחרונה שבדקתי לא הייתי חד-הורית…" זה אולי ישחר קיטור, אבל לא יגייס. מומלץ יותר משהו כמו: "קשה לי, אני צריכה עזרה, אתה יכול לעזור לי ?" פלוס חיבוק קטן וזה יסגור לכם את הפינה הזאת.

5# let it go …

זה לא הזמן להתעקש עם הילדים על עקרונות. תדאגו למה ששומר להם על הבריאות ומאיץ להם את ההחלמה, אבל זה ממש לא הזמן ל"חינוך". הם רוצים לבהות במסך ? שיבהו כמה שירצו.

6# לפתוח פה גדול … 

מיצאו דרכים יצרתיות לתת להם את התרופות כך שזה לא יהפוך למאבק, יש ברשת הרבה מאוד עצות, תגגלו. נסו להיזכר איך הרגשתם אתם כילדים ואם היה שם משהו מעיק, נסו לא לשחזר אותו כהורים לילדים.

7# אם אין ברירה …

אם אין ברירה … ואתם בכל זאת צריכים לקחת אותם לעבודה ? תשחררו את עצמכם מרגשות אשם. הילדים ישרדו את זה וגם הבוס/ית שלכם. פעם אמרה לי מישהי שרגשות אשם זה לאנשים שיש להם יותר מדי זמן פנוי 🙂 …

ולסיום… כשהם קטנטנים וחולים אנחנו שם בעיקר בשביל לחבק, להניק, ללטף את הראש, לתת תחושה של ביטחון, אך האמת שהתפקיד שלנו לא משתנה בהרבה כשהם כבר גדולים – אולי חוץ מה"להניק"… אז כן, "אפילו" מתבגרים צריכים חיבוק וליטוף כשיש להם חום/כאבים, גם אם הם נראים כעוסים 95% מהזמן, שווה לנסות, כי יש סיכוי שהכיווץ שיש להם בין הגבות יגוהץ…

אשמח לקרוא עוד רעיונות שישמרו על השפיות, אז כתבו לי בתגובות. שרק נהיה בריאים ושפויים !

יום העצמאות של סבתא והסדנא של סטייל גורו

ירשתי מסבתא רעיה האהובה שלי הרבה דברים. ירשתי את הדרמטיות המוגזמת שלא מתפרצת תמיד במקום הנכון. ירשתי את המכשפות הקלה, כלומר היכולת להיות ביצ'בוצ'ית כלפי אחרים בלי להתכוון בכלל. ירשתי את החיבה לנסות כל צבע אפשרי על השיער שלי – חוץ מכחול. ירשתי את האהבה הגדולה לבישול עם שום. ירשתי את הנטייה לנשק על הפה את הילדות שלי – כי ככה רוסים עושים (למרות השום המוזכר לעיל). ירשתי את התאווה למאכלים פחממתיים שדורשים כף שמנת חמוצה ושמיר קצוץ. ירשתי את האהבה הגדולה לעבודות מלאכת יד – סריגה, תפירה, רקמה. ירשתי את השיער שאין בו כמעט שיערות לבנות גם בגיל ארבעים, היא האפירה ממש רק לקראת גיל שישים ועוד הרבה דברים טובים ופחות טובים, אבל (!) היא לא הורישה לי את הסטייל הטבעי שהיה לה. כמה חבל…

סבתא רעיה עם הנכדים  עפרה ותמיר.
סבתא רעיה עם הנכדים עפרה ותמיר.

סבתא רעיה הייתה אישה גאה, גדולה, יפה, שידעה מה זה סטייל אישי עוד לפני שבכלל הומצא. היא התעקשה להיות ספרית, בזמנים שבכלל לא היה "חוקי" לעוף על עצמך, כשלאנשים עוד לא היה כל כך כסף לאוכל, היא העיזה לפתוח בבית מספרה. כזו שתיתן לנשים את האפשרות להתייפות. והן באו בלי סוף.

כשסבתא הצהירה שהיא רוצה ללמוד בבית ספר לספרות בחיפה, סבא שלי התחרפן. שהאישה שלו, תיסע כל יום לבד באוטובוס לשכונת הדר ? עם כל היופי הזה שלה, היא תסתובב לבד ? בלי שהוא ישמור עליה ? מי שמע על כזה דבר ? אבל סבתא רעיה, חגגה את העצמאות שלה בלי למצמץ בכלל. ולא רק שהיא נרשמה ולמדה להיות ספרית, היא גם חזרה הביתה עם צבעים בשיער שלא היו מביישים טווס על אסיד. סבא שלי רצה להתפגר מבושה, אבל כל כך אהב אותה שהתאפק. אבא שלי והאחים שלו לא ידעו איך לספוג את האמא הזו שיום אחד היא בלונדינית ויום אחד היא אדמונית ויום אחד הייתה גם אמא בגוון ירוק, כי הייתה תקלה בערבוב הצבעים…

סבתא וסבא - סיפור אהבה
סבתא וסבא – סיפור אהבה

חוץ מזה שהיא הלכה ולמדה להיות מה שאנחנו קוראים היום "מעצבת שיער", היא גם תפרה לעצמה את כל הבגדים, כמעט לא קנתה בגדים למעט תחתונים וחזיות, סרגה לעצמה את כל הסריגים, הסוודרים, הצעיפים וגם תפרה לעצמה את כל המעילים. הכל לבד ועם הרבה עזרה ממגזין "Burda". לא הייתה אישה יותר יפה, גאה ועצמאית ברחוב הקטן ההוא בקריית חיים, מסבתא רעיה, אולי אפילו בשכונה כולה, האמת לא ממש הרגשנו צורך לבדוק. מבחינתינו, סבתא רעיה הייתה דיווה.

היא הגיעה לארץ, אחרי שנות פליטות ושיטוטים במזרח אירופה, בשנות הארבעים וכמו עוד הרבה סבים וסבתות אחרים היא לא סיפרה לנו כמעט כלום על מה שעבר עליה במלחמה. האמת, אם הייתם מביטים על האישה היפה והחזקה הזו לא הייתם יכולים לנחש שכל נערותה עברה עליה באפר ואבק. אין סיכוי, כי את הכל היא צבעה באודם שמתאים לעגילים, שמתאימים לשרשרת, שמתכתבים עם הקלאצ' שמנצנץ על החגורה.

רעיה ויוסף קנלשטיין
רעיה ויוסף קנלשטיין ז"ל

את כל הסטייל והאהבה הזו לטיפוח אישי ראיתי מגיל צעיר תוך שאני יונקת באהבה אדי אציטון למכביר. שיתפתי עם זה פעולה הרבה שנים והשקעתי במראה שלי, אבל אז משהו קרה. לי. בסביבות גיל שלושים, כשהמשבר הגדול שלנו כזוג ושלי באופן אישי, כאישה, החל. כלומר כשהתחלנו טיפולי פוריות, מדויק יותר לומר כשהתבוססנו בכישלונות הולכים וחוזרים של טיפולי פוריות. שם זה נגמר. מבחינתי, בכל אופן. זה לא קרה ביום אחד שהפסקתי להנות מטיפוח, זו הייתה הדרדרות איטית של השמנה עם בחירת בגדים גדולים מדי שיסתירו את העלייה במשקל. בסופו של דבר היו אלו בגדים שהשמינו אותי הרבה יותר. בחירה של לבוש פרקטי בלבד – רק מה שנח/ספורטיבי. יפה זה ליפות – אמרתי לעצמי, לנשים כמוני "מגיע" רק משהו נח.  מחשבות כמו: אם את לא יפה כמו בגיל 16, אין סיבה לנסות בכלל, זה או הכל או כלום, מילאו את הראש ההורמונלי שלי. בגלל שהייתי כל כך שפופה כל דבר שהיה יכול להבליט קצת את החן הטיבעי שלי נראה לי כמו שוויץ חסר בושה, הגזמה שאין בה טעם. הייתי במקום שלא היעזתי לתת לעצמי להרים את הראש. כי כשהבפנים שלך שחור – אתה לא רואה לבן גם אם הוא משתקף לך במראה.

כמו שאמרתי בהתחלה, את הסטייל הטבעי שנזל לסבתא מהידיים לא ירשתי, ואני בבורותי הגדולה חשבתי ש"או שיש לי את זה, או שאין לי את זה" ואם אין לי, אז אני אישה שנידונה להזנחה מתמדת. כמה טעיתי …

שנים הסתובבתי בהכחשה מלאה שאין לי בעיה עם המראה והבגדים שלי. עד שהגיעו הבנות שלי שבאופן טיבעי, תמים וטהור אוהבות להתקשט ולהתלבש ולפנטז על תכשיטים. הן במקום הנכון הזה של האהבה העצמית ומישהו סוף סוף ירש את הסטייל מסבתא רעיה. אז תוך שאני מגדלת אותן ומקפידה מאוד על מסרים נכונים לאהבת הגוף והנפש, כי אני יודעת שזה מה שצריך, הבנתי שאני בעצם משקרת להן. כי אני לא באמת אוהבת את הגוף שלי אז המילים שלי לא שוות הרבה. הן לא רואות אהבה עצמית אמיתית. בקיצור, אם אני אמא שעומדת מאחורי המילים שלה, אני צריכה גם לעשות.

סבתא סורגת בשלושה דורות

וכך עשיתי.

ההישתתפות בסדנא "ממש את"* של סטייל גורו וההיצטרפות לקבוצת הפייסבוק שלהן "ארון הבגדים של סטייל גורו" לימדו אותי מחדש לאהוב את מה שיש לי. נכון, זה לא הגוף של גיל 16, אבל זה לא אומר שאין בו כלום. קיבינימאט ! העולם ממש לא שייך לצעירים. נכון? (אני מקלידה בהיסוס…)

פגשתי בסדנא המון נשים, בדיוק כמוני, כל אחת עם השריטה והכאב שלה. כל אחת עם המטרות שלה: אחת רוצה יותר ביטחון במקום העבודה, אחת רוצה שיסובבו אחריה את הראש ברחוב, אחת רוצה לשפר את הזוגיות, אחרת רוצה לרפא צלקות רגשיות, אך המשותף לכולנו הוא שעד לאותו רגע לא העזנו להגיד – עכשיו אני.

מעבר לתהליך הרגשי שהגורוז, איילת פסטרנק ורביד מנשה, העבירו אותנו, יצאתי משם עם כלים פשוטים שאפשר ליישם בבית, בתקציב זעום וכשאני מיישמת אותם – אני מקבלת מחמאות ומדד ההסמקה שלי עולה. מה שלא ירשתי באופן טיבעי פשוט למדתי. 

משפחת קנלשטיין
משפחת קנלשטיין

השבוע נחגוג את יום העצמאות לישראל ואני מרשה לעצמי להפוך אותו ליום העצמאות של הנשים שאני אוהבת. אז אני מדליקה משואה לכבוד העצמאות של סבתא רעיה שלא דפקה חשבון לאף אחד ופתחה מספרה, ולכבודי, הנכדה שלה, שקצת איבדה את הדרך אבל נשים נפלאות עזרו לי למצוא אותה שוב ומשואה לכבוד הבנות שלי שמעירות ומאירות אותי כל פעם שצריך, כדי שאצמח ואשתפר, ולכבודכן – נשים נפלאות – אמהות, סבתות, דודות, נכדות, שקוראות עכשיו ושואלות את עצמן: מתי באמת הרגשתי מהממת ? ואיך אני עושה את זה שוב ?

חג עצמאות שמח.

*השבוע נפתחת הרשמה לסדנאת "ממש את" חדשה, וההרשמה פתוחה רק לשבועיים, אז כדאי לכן להציץ.

חמישה דברים על נסיכות, שגם הורים של נסיכים צריכים לדעת

#1 הנסיכה ממונאקו גרייס קלי 

כשהייתי ילדה הייתה לי פנטזיה שאני נצר אבוד לנסיכות מונאקו, שהגעתי לכאן ממש במקרה וזה כנראה רק כי ההורים, שמגדלים אותי, חטפו אותי. כן, היה שם רגע שהייתי בטוחה שאני מאומצת. אני חושבת שמה שניסיתי להגיד בילדותי זה שאני לא מרגישה שייכת מצד אחד ומצד שני שיש לי דימיון ממש מפותח, כי אין הרבה קשר בין מונקו לקריית חיים מערבית ! אך יתכן קשר לקריית חיים המזרחית, השונה מאוד מאחותה המע'.

כשהתבקשתי, כילדה, לשטוף את החדר שלי הייתי משאירה את דלת הבית פתוחה בתקווה שברחוב יעבור מישהו ויראה אותי, האסופית המסכנה, מנקה בתים … שזה יהיה מישהו שדואג לילדים רכים, למרות שהייתי כבר בת 11, שזה יהיה אחד שאוסף אותם לחיקו אם הוא רואה שהם גרים עם הורים שמעבידים אותם בפרך. אכן, הייתי ילדה סופר סופר דרמטית. דרמה קווין. עכשיו כשאני מנסה לגדל את הסופר דופר דרמטית הקטנה שלי אני מודה שאני די דופקת את הראש בקיר, אבל מנסה גם לחייך. מה שבטוח, אני יודעת שזה לא יעבור לי. כלומר לה… אני רק צריכה למצוא דרך לנתב את זה למקום בו זה יהיה מוערך. למי שעולה בראש המילה "שחקנית", תודה ! אבל אני מחפשת נתיבים מפרנסים … (-: אז אולי בכל זאת נסיכה?

Grace and Rainier. Offcial civil wedding portrait by Howell Conant. April 19, 1956
Grace and Rainier. Offcial civil wedding portrait by Howell Conant. April 19, 1956

#2 הנסיכה דיאנה 

אני חברה בקבוצה בפייסבוק שעוסקת באופנה וסגנון אישי. אנחנו מאתגרות את עצמנו בכל מני דרכים כדי לשפר את האני הפנימי שלנו באמצעות ההופעה החיצונית שלנו (אם זה מסקרן אתכן – כתבו לי אסביר יותר בפרטי). באחד הימים העלתי את הנסיכה דיאנה כאתגר להשראה. כשחיפשתי תמונות בפינטרסט כדי שאוכל להראות גם לשאר החברות זה היכה בי: שיט. אין שום דבר "נסיכי" כאן. הבגדים והתכשיטים כן – אצולה לפנים, אבל העלילה… זו הייתה טרגדיה.

מה בדיוק קרה שם, בארמון בקגינגהם, יהיה כנראה קשה לדעת לנצח נצחים, אבל בקצרה: דיאנה, אישה צעירה מסוחררת מחיזורו של יורש העצר, רק שהיא לא יודעת שבסמטה אפלה ממתינה לה האמא שלו, חמתה, המלכה האם, שכבר חמה על הבן שלה צ'ארלס, שרצה בכלל להתחתן עם מישהי אחרת, שפחות התאימה לפנטזיה של אימו ועכשיו כשהוא מביא לה כנקמה את פשוטת העם הזו, דיאנה שעבדה כגננת, היא בכלל מאוכזבת ממנו. זה סיפור שיכול לקרות בכל משפחה בה יש אמא מאוד דומינניטית שכל הכח אצלה והבנים שלה חייבים לציית לה אם הם רוצים לקבל משהו כמו כתר/אהבה/כסף/בית. דיאנה אכלה ממנה חרא לכל אורך הדרך. וכל הזמן הזה היא הייתה חייבת לחייך למצלמה והיא חייכה והייתה יפה והפכה לאמא לילדים חמודים ומסתבר הייתה ממש אומללה. יו, איך שאני ממתינה לגירסה של דיסני עליה!

רק כשהתרחקה דיאנה מבית המלוכה צמח לה חיוך אמיתי שבא מבפנים, ואז טראח! כל האושר שלה התרסק בתוך מנהרה בפריז. לוויה, פרחים, נרות, שני ילדים נשארו בלי אמא. אני זוכרת את כל הפרטים האלו כי ראיתי את החתונה שלה ושל צ'ארלס בטלוויזיה בשנות השמונים, כי עקבתי אחרי הסיקורים של המוות שלה בשנות התשעים וישבתי לראות את החתונה של בנה בשנות האלפיים. הכל, כי כילדה כל כך פינטזתי על להיות נסיכה שהיה לי חשוב לדעת על הנסיכות האחרות בעולם, בכל זאת קולגות…

הסיפור של דיאנה הוא טלנובלה שבוכים בה בסוף, מאחר והוא כולל: חמה רודנית, בן רופס, אישה צעירה וצייתנית שבסוף משלמת את המחיר הכבד ביותר בעוד אלו שנשארים בחיים בסוף הם הנסיך והמלכה עד עצם היום הזה וכנראה ממש לא באושר אלא רק בעושר. למי שעולה בראש המילה "קורבן", שירים את היד! קיבלת 2 נקודות.

כתר nm

#3 הנסיכה סתיו שפיר

היום, הנסיכות האמיתיות בעיני הן אלו שהצליחו בתחומן ובזכות מי שהן. הן לא זקוקות לנסיך שיגאל אותן ממעמד הפועלים, הן קובעות את החוקים והכללים. הן עצמאיות, חלקן אפילו עשירות והן בהחלט יכולות להיות השראה.

אני רואה אותן על בניינים כשאני נוסעת על כביש איילון – בר רפאלי, אני רואה אותן ביו טיוב – אדל, אני רואה אותן בטלוויזיה – יונית לוי, אני רואה אותן בכנסת – סתיו שפיר, אני קוראת עליהן בעיתונים – פרופ' עדה יונת. זה ז'אנר של "נסיכות" שאני עומדת מאחוריו במאה אחוז, כי הוא חיובי. הוא עדיין יכול להיות נוצץ, אם קשה להיגמל מסברובסקי, אבל הוא מעודד אקטיביות. הנסיכות שאני גדלתי עליהן היו פאסיביות, חיכינו שמישהו ימצא ויגאל אותנו, ראה ערך: פרינסס D, ונחשו מה ? זה לא קרה …. אופס. אני מקווה שאצליח לשבור את החוליה בשרשרת ולהעביר מורשת חדשה.

 #4 "הנסיכה שלבשה שקית נייר" 

אז מה עושים כשרוצים להעביר לילדים מסר ? אחד הדברים שאיתם אפשר להתחיל זה כמובן ספרים. האהוב עלי ביותר הוא "הנסיכה שלבשה שקית נייר". זה סיפור על ילדה-נסיכה שמחכה שהנסיך שלה יציל את הממלכה אבל כשהיא מבינה שהוא לא יעשה כך היא הולכת ועושה זאת בעצמה. היא לא מתקשטת בשמלות אלא לובשת שקית נייר ולועגת לנסיך המגונדר מדי ולא, היא לא מתחתנת בסוף. אולי זה נשמע לכם פמינסטי מדי יחד עם זאת כשכל מה שיש מסביב עטוף בגווני פסטל ופעמוני חתונה כדאי שתהיה בבית עוד אלטרנטיבה.

סרט אנימציה שאני אוהבת מאוד הוא "אמיצה". יש בו מתח, קשר אם-בת מתוסבך (כמו אצל כולנו…), ילדה שצריכה להיות נסיכה ולהתחתן וכל מה היא רוצה זה לרכוב על סוסים ולירות בחץ וקשת, גברים ששולטים בגמלוניות, הבנה ששני הצדדים צריכים להקשיב אחד לשני – גם ההורים וגם הילדים, והכל עטוף באגדה ג'ינג'ית על קסם שיוצא משליטה.

כמובן יש גם את הסרט "לשבור את הקרח", והספרים: בילבי, הארנב הזה שייך לאמילי בראון, זוג (zog) ועוד הרבה. רק תגגלו ותהנו !

#5 אמא ואבא מקימים ממלכה…

אני לא בעד לשבור לילדים חלומות רומנטיים ולדחוף להן את המציאות לפנים, זה יקרה להם מימלא כשהם יהיו הורים… (-: אבל כדאי לתת להם נקודת מבט נוספת שאינה תואמת לגרסת ה"עלמה במצוקה" הנסיכתית, שמגיעה מרוב התרבות והתקשורת שלנו, ונקודת המבט הקבועה שיש לילדים שלנו היא עלינו. מה קורה אצלנו?  האם אמא מחכה שאבא יציל אותה כל הזמן? האם אמא מצילה את אבא באופן שווה כמו שאבא מציל את אמא? הרי אנחנו הסרט הארוך ביותר בו הם צופים, אנחנו "הנסיך והנסיכה" בלייב. אותנו הם מחקים. ולא משנה כמה ספרים וסרטים פמינסטים נראה להם, אם אנחנו לא נתנהג ככה, הם לעולם לא ילמדו את זה.

וזה מתחיל בדברים קטנים כמו חלוקה שווניות בבית שכולם עושים את כל עבודות הבית, כל אחד על פי יכולותיו ולא על פי מינו. וממשיך בזה שיש מקום לקריירה של אמא כמו שיש מקום לקריירה של אבא ועד לזה שהילדים הם לא "התיק" של אחד מההורים בלבד, הם האחריות של שניהם. כך יש יותר סיכוי שהבנים והבנות שלנו יגדלו להיות יורשי עצר עצמאיים, יוזמים ומובילים. אם נגדל אותם כך אז בבגרותם, הם כבר יקבלו תואר של מלכה או מלך – לא?

מזמינה אתכם לכתוב לי מה אתם חושבים על נסיכות ונסיכים. בענווה, הוד רוממותה, אני.

איך להפחית שעות צפייה בטלוויזיה ואיך הפכתי לאלפא-אמא.

שאלתי אתכם השבוע, בפייסבוק, על מה תרצו לקרוא. ברוב מוחץ בקשתם לדעת איך להפחית את הזמן שמבלים הילדים שלנו מול המסכים (טלוויזיה, ניידים, מחשבים, אייפד). יש לי הרבה יותר מדי מה להגיד על מסכים, אבל אתם תצטרכו להודיע בבית שאתם מאחרים בשביל לקרוא הכל, אז אחסוך לכם ואהיה סופר-ממוקדת. מתאים?

איך תדעו שהגזמתם עם המסכים ? 

הנה 6 שאלות בלבד, לגבי הילדים שלכם.

  • האם אתם מרגישים שזה מנהל אותם?
  • האם אתם מרגישים שהם מייחסים חשיבות רבה יותר לזמן שלהם מול המסכים מאשר לדברים אחרים?
  • האם מישהו אחר העיר להם שהם מבלים עם המסך יותר מאשר איתו (חבר/אח)?
  • האם הם זנחו תחביב שהיה להם בגלל שימוש במסכים?
  • האם קרתה להם פאשלה בגלל הצמדות למסך?
  • האם הם מרגישים מחויבות כלפי משהו/מישהו בצד השני שבגללה הם "חייבים" להיכנס ? "זה לא בשבילי, פשוט מחכים לתשובה ממני…"

אחרי שעניתם לגבי הילדים, אתם מוזמנים לשאול גם את עצמכם. ומה שאני מציעה לגבי הילדים – אתם יכולים להחיל גם על עצמכם.

אם עניתם על שתי שאלות, לפחות, ב"כן", אתם בכיוון להגזמה. אם עניתם על כולן ב"כן" אתם כבר שם. אבל הי, אל תתייאשו ואל תלקו את עצמכם, אני כאן בשביל להגיד לכם שאתם לא לבד, אני לוקה באותה תסמונת ומקווה לתת לכם כלים בשביל לצאת מזה. וואוו, אני ממש מרגישה אלן קאר, או שלא …

dudu s rn nm

איך מרחיקים ילדים מהמסך ?

ילדה אחת חמודה, הביעה תנועתיות יתר בכיתה שלה, מפה לשם התברר שיש לה יותר מדי שעות מסך ופחות מדי שעות ריצה במרחבים. האמא שלה הודתה בפני המורה שיש לה קושי להגביל במסכים, אז היא קבלה עצה מהמורה: "מערכת ימים לצפייה בטלוויזיה". ממממממה ? וכאן יסתיים הסיפור בגוף שלישי ונעבור לגוף ראשון, כי זה מתיש.

דבר ראשון, כששמעתי על הרעיון לעשות לו"ז של מתי רואים טלוויזיה ומתי לא, נכנסתי למתח. מה זה אומר עלי ? מה, ההורות שלי תהיה מתוכנתת? היא לא תהיה ספונטנית? מסתבר שהרעיון המקורי שלי להיות ספונטנית וזורמת מול הבנות לעיתים לוקה בחסר, כי כשאני לא בטוחה בעצמי או מתלבטת אני לא מצליחה לעמוד על דעותיי ועקרונותיי.

למה אני מתכוונת ? כל אחר הצהריים כשאנחנו נכנסות הביתה ועולה השאלה "אפשר לראות טלוויזיה?" אני צריכה לדעת מה התשובה שלי ומה הנימוק. אם התשובה היא "לא", אני צריכה לדעת למה לא, לנמק בהתאם, "כי ככה זו לא תשובה" ולשאת בתוצאות. לעיתים ה"לא" שלי לא יוצא מספיק בטוח בעצמו ואז אצל הקטנה יכולה להיות התפרקות טוטאלית הכוללת מחמאות בסגנון "את האמא הכי מעצבנת בעולם" – תודה, תבואי כל יום. אצל הגדולה זה בא ביותר פרקטי כמו "אז מה נעשה?" – נכון, מה לעזאזל נעשה…? בקיצור, זה משא ומתן מתיש שיכול לחזור על עצמו המון פעמים ודי נמאס לי ממנו. אז עשינו מערכת ימים לצפיית בטלוויזיה.

איך מכינים מערכת ?

ישבתי אתן על כוס תה וביסקוויטים ואמרתי להן שאני רוצה שנעשה מערכת שתסדר לנו את אחר הצהריים, כדי שיהיה לנו יותר קל לקבוע עם חברים (עם שתיים זה באמת נהיה מסובך) וכדי שיהיה לנו יותר נעים אחת עם השנייה. האמת שהן לא היו זקוקות לכל כך הרבה הסברים, חפירות זה של מבוגרים. הגדולה קבלה את המשימה לצייר ובכל יום צוירה הפעילות המתוכננת. הקטנה איבדה את הביסקוויט בתה וציחקקה שהוא צף. הן בחרו צבעים וציורים לכל פעילות, ממש ישיבת מיתוג.

לטלוויזיה הקצנו שלושה ימים. אחד באמצע השבוע, יומיים בסוף השבוע, מישהו פה צריך לישון צהריים… לא? הכנסנו למערכת עוד דברים כייפים כמו החוגים שהן אוהבות, ימים שאפשר ללכת לגינת משחקים (למרות שמבחינתי כל יום מתאים, אבל שיהיה) וכד'. אם יש יום קבוע של סבא/סבתא/בייביסיטר זה גם יופי של יום לציון. עשינו את זה יחד, תלינו על המקרר וכל יום אנחנו מזיזות את המגנט ליום המתאים. תכניסו למערכת שלכם מה שאתם רוצים לאזן: שעות מחשב / נייד / אייפד ותנו לזה שבוע.

או שלא ...
או שלא …

איך המערכת שינתה את חיינו ?

היום הכניסה הביתה נשמעת אצלנו ככה:

  • "איזה יום היום?"
  • "יום ראשון"
  • "זה יום טלוויזיה"
  • "לא"
  • "טוב"

טאדאם ! בלי התפרקויות, בלי עצבים. למה ? כי מצד אחד הן מקבלות על עצמן את ההחלטה, שלקחנו יחד. ומצד שני אני כבר חשבתי על זה מספיק זמן מראש, כך שברור לי כבר מה כן יהיה היום ומיד אני שולפת, כמו אקדוחן שיענו לא תכנן את צעדיו שלושה ימי עסקים קודם לכן, "רוצות להכין עוגה ?"… "כן!" והן נופלות על צווארי כאילו הייתי האמא המושלמת ובלי כוונה מורחות עלי נזלת. תודה.

המערכת השבועית מצליחה לאסוף גם את המפוזר ביותר ביקום. אני מודה שבשנה האחרונה החלקיקים ההוריים של מפוזרים יותר מתמיד ואני צריכה מגנט שיאסוף אותם. מוכר לכם ?

יש לי חברות שיש להן מערכת של מה הן מכינות כל יום לאכול וזה נפלא בעיני. כי לכל אחד יש עקב אכילס, המקום בו הוא הולך לאיבוד, מאבד איזון ושיווי משקל אז למה לא לשרטט אסטרטגיה שתעזור לנו לא לנזול לכל הכיוונים. אם יש לכם לו"ז בעבודה מה אתם עושים מתי, מדוע לא לארוז גם את חיי המשפחה פנימה ? לא, זה לא הופך אתכם לאנשים קרים ומחושבים. זה הופך אתכם להורים שזקוקים למסגרת כדי שהילדים שלכם יחושו שיש מי שמנהיג את הלהקה, שיש פה אלפא-אמא, כי כזו אמא אני רוצה להיות.

יש לכם עוד רעיונות שיעזרו לי להיות אלפא-אמא ? אני אשמח לקרוא בתגובות.

אז תנסו את זה בבית !

גמילה: מסקנות ראשונות.

"אני כל כך כועס על אמא שלי" הוא פתאום אומר "היא לא רואה אותי. היא מסוגלת לחשוב רק על זה שאני רעב, צמא או שקר לי. כאילו שאני עדיין תינוק. היא לא מצליחה לראות אותי גבר, אבא. היא לא מצליחה לחצות איתי את הקו של הפיפי-קקי. בגלל זה אז אני מזלזל בה. ואז אני יוצא מניאק לפעמים ומדבר אליה מגעיל. רק רוצה להרחיק אותה ממני. ואז אני מתבייש. כי רק תינוק מתייחס ככה לאמא שלו. אז אולי היא בעצם צודקת ? אני לא יודע. איזה דפוק זה לפעמים להיות ילד." החבר הזה שלי הוא ילד בן כמעט 40 והוא ירה עלי את המונולוג שלו והשאיר אותי על הקו כי הייתה לו ממתינה. כשחזרנו לדבר זה כבר היה על דברים אחרים לגמרי, כי לא היה זמן וזה, אבל השיחה הזו שקעה אצלי… אני יודעת שמה שמציק לו ולי יותר מכל הוא המקום הנוכחי שלנו בשרשרת המשפחתית. העובדה שאנחנו הורים והאפשרות שהילדים שלנו יגידו עלינו בדיוק אותו דבר כשיתבגרו, מפחידה אותנו.

אריה מפחיד

השיעור שלי

היא כבר בת 4 הקטנה שלנו. בשבילי היא תמיד תהיה תינוקת, אבל היא כבר לא. זה משמח אותי ומעציב אותי באותה מידה. מכירים את זה ?

דמיינתי הרבה פעמים את הרגע הזה של הפרידה מהגומי המעופש הזה שהיא מכורה אליו. המוצץ. זה לא יאומן איך דבר כל כך חמוד יכול להגיע לדרגת צחנה כל כך איכותית וחד פעמית. זה סירחון מדויק שאני זוכרת מהמוצצים של אחי וחלפו מאז 30 שנה ויותר. היה לי קשה להפוך את הדמיון למציאות, כלומר להיגמל.

בוקר אחד היא קמה והחליטה שהיא זורקת את כל הבקבוקים והמוצצים לפח. האמינו לי, זה לא במקרה כתוב ברבים, היה שלב שהיו לה 7! מוצצים ועם כולם היא ישנה במיטה… אם הייתה מצלמת רנטגן רגשית שיכלה לתעד את הסצנה הזו ליד הפח, היא הייתה משקפת את זה: ילדה אמיצה, בוגרת שמעזה לגדול מול אמא שמחה, גאה ומבועתת מהצפוי לבוא. בתחרות ה"למי יותר קשה?" מעל הפח – יש סיכוי שהאמא הזו מנצחת, כלומר מפסידה…

כן, בשביל להיפרד טוב ממוצץ/חיתול צריכים לפחות שניים: הורה או שניים, תלוי כמה יש במשפחה וילד. יחד עם זאת, לאורך תקופה ארוכה לא הייתי בשלה לעשות את הצעד. חשבתי על הבכי שלה בלילה, כשלמעשה אני מבינה היום, שמה שהיה לי בראש זה שיפול עלי התיק של להיות המנחמת. תירצתי ב"יש לה געגוע אמיתי ליניקה", כשלמעשה לא רציתי להידרש לקושי שלה. דחיתי את הקץ בשבילי, וסיפרתי לעצמי סיפור שהוא עליה.

הדבר שעזר לנו להגיע לרגע האמת היה ביקור אצל רופאת השיניים שלנו, שהסבירה שאם לא נפרד מהמוצץ עכשיו זה יפגע בעיצוב החניכים והשיניים בעתיד. עם הקטנה דברנו על וסביב זה, אבל עדיין לא היה לי האומץ לעודד אותה לעשות את "ה"צעד. במקרה, קדמה לביקור במרפאת השיניים שיחה שלי עם הגננות שלה, שהזכירו לי שהיא כבר גדולה. כולם מסביבי צדקו ורק אני עוד הייתי תקועה בזה שיש לי תינוקת…

אני בת 5 עם אחי הקטן ומוצץ.
אני בת 5 עם אחי הקטן ומוצץ

 כמה זה היה נורא ? 

בוקר אחד, אני לא כבר לא זוכרת מה היה המשפט שאמרתי לגבי מוצצים וילדות גדולות, היא לקחה את העניינים לידיים ופשוט זרקה הכל לפח. יאיר הביט בי חסר ביטחון ומבוהל, אני הבטתי בו מבועתת ורועדת מפחד. כל אחד מאיתנו כבר נגמל מאי אילו דברים בחיים – זה לא היה קל אף פעם, כן הייתה שם עודף הזדהות… מיד גייסנו את כישרון המשחק שלנו, הדחקנו את החששות והפכנו את זה לאירוע משמח ונפלא ומעצים. אבל בפנים … רצינו לברוח לאמא …

הבטחנו לה 4 מתנות – אחת לכל שנה, כי היא בת ארבע. זה מאוד חיזק אותה שבמשך 4 ימים חיכו לה מתנות. זה אפילו גרם לה אושר לחמש שניות שלמות, בהן המתנה עניינה אותה. הערת שוליים: לכן אנחנו לא קונים מתנות יקרות, אין ממש טעם בזה. דבר קטן וזול עושה אותה מאושרת בדיוק באותה מידה כמו דבר גדול ויקר. מאחר ויאיר הופקד על קניית המתנות הן גם היו מקוריות ומפתיעות. מאז היא מסתובבת עם נחש ירוק מגומי, שמבהיל אותי כל פעם מחדש כשאני רואה אותו מקופל במיטה שלה, הוא נראה אמיתי לחלוטין. כרגע קוראים לו קריקטור (ע"ש הנחש של מדאם בודו).

אבל נחזור רגע להשתלשלות האירועים… ביום הראשון בו היא זרקה הכל היא הייתה יותר בוגרת ומקסימה מאי פעם. אני רק חיכיתי להתמוטטות – ידיי פרושות לאסוף את החלקים שיתפזרו. אבל לא. לא היה קריז. סימנתי V גדול ונשמתי לרווחה.

ביום השני זה קרה. היא התפרקה לחתיכות קטנות – התקף הטנטרום החזק והקשה ביותר שהיה לנו אי פעם. זה היה הרגע ממנו חששתי. אבל שרדנו. מלקקות את הפצעים, אבל בחיים. אני צ'יפרתי את עצמי בכוסית עראק באותו ערב, פריבלגיות של מבוגרת. היא ליקקה את קריקטור כשנרדמה…

dumi rn nm

ביום השלישי היא חזרה למוטב, אבל אני נשארתי בהיכון, לא התאוששתי מההתקף של יום קודם ומאז אפשר להגיד שזה מצב של תיקו. מצד אחד אני יכולה סוף סוף לספר שגם אני נשארתי בחיים אחרי שחוויתי התמוטטות ילדית במקום ציבורי, שכוללת השטחות על הרצפה ואני מחכה שמיכל דליות תשלח לי את הכומתה בדואר ! מצד שני היא מצליחה להגיד לי משפטים כמו "רק מוצץ עוזר לי להתגבר", אז אני יודעת שאנחנו בדרך הנכונה, מדובר בילדה שזקוקה שיתייחסו אליה כילדה ולא כתינוקת.

יש תיאוריה שאומרת שאדם מפנים שינויים אחרי 28 יום… אבל מי סופר ? (אנחנו!) יש להודות שחלק מהקריזות שלה היו לה גם קודם, אבל המראה שלה, נטול הפקק באמצע הפנים, עושה את כל ההבדל.

"קריקטור הנחש הטוב" מאת טומי אונגרר (עם עובד)
"קריקטור הנחש הטוב" מאת טומי אונגרר (עם עובד), ספר ילדים מומלץ.

אפילוג

הקטנה שגדלה, הגיעה בשלה מאוד לפרידה הזו, ההורים שלה פשוט לא סמכו עליה מספיק, אבל הם למדו. עכשיו המשימה של ההורים שלה זה לסמוך עליה שהיא יכולה לישון במיטה שלה כל הלילה … אבל האם ההורים שלה יכולים להיפרד מהביקורים הליליים שלה ?

לגבי החבר שלי, אנחנו ממשיכים לדבר על אמהות שלנו ואיך הן רואות או לא רואות אותנו. ברגעים שאנחנו מצליחים לסובב את המראה המשקפת לכיווננו אנו מצליחים לחבק אותן, לסלוח להן, להבין אותן ואז גם את עצמנו.

תנסו את זה בבית…

לא דברנו עוד על אהבה

כשהייתי נערה הייתי מאוהבת עד מעל הראש בבחור מדהים: מוכשר, חכם, יפה, מצחיק, רגיש. הייתי מוכנה לעשות בשבילו כל מה שביקש. לא באופן סמרטוטי ומנוצל אלא באופן חברי וחצי אימהי אפילו. היינו מחוברים כל כך. הייתי מביטה בו בערגה ויודעת שהוא לעולם לא יהיה שלי, כי כל הבנות שהיו לו עד אז היו אחרות ממני – גועשות הרבה יותר, שמרניות הרבה פחות. ידעתי שמה שהוא יכול להציע לי זו חברות נטו. לא בזבזבתי זמן על תחושות החמצה ונהנתי מכל רגע. זו הייתה אינטימיות נדירה.

יום אחד הוא התוודה בפני וסיפר לי "אני יוצא עם מישהי". הלב שלי נסדק והתפורר לחתיכות קטנות. השורשים הרוסים-אוקראיינים שלי לימדו אותי להכיל קושי ולהמשיך הלאה עם חיוך אז גייסתי את כל הכוחות שלי לשמוח איתו. ידעתי שאם אני חושפת את הרגשות האמיתיים שלי אני מאבדת אותו, לזה לא הייתי מוכנה. זה היה כמו לאבד בן משפחה מבחינתי. אז סיננתי "בלאט" בלב והקשבתי לסיפור שלו. כששאלתי איך קוראים לה הוא אמר לי "תנחשי". זה לקח שעה. העלתי מהאוב מאות שמות של בנות, אבל דבר לא התאים. היה אפילו שלב בו קיוותי שאגיד את שמי ואז הוא יגיד "כן – אני רוצה אותך ! ולא ידעתי איך להגיד לך…" כמה נאיבית יכולתי להיות? אל תענו – אני יודעת את התשובה. זה הפך למשחק ניחושים מתיש ומטופש, אך הזמן שהוא לקח עזר לי לחבר מחדש את החתיכות הפזורות של הלב שלי, שהיו על הרצפה. בסוף הוא הסכים לגלות לי ואמר לי את השם. זה היה שם של גבר.

rose mid

אז, מתחתית גילי הצעיר, לא הבנתי בכלל מה קורה. הייתי עסוקה באכזבה האישית שלי. הייתי תקועה בזה שיש לו אהבה שהיא לא אני. היציאה מהארון שהתרחשה מולי בכלל לא הרעישה אותי. היום, אני יכולה להעריך את המעשה האמיץ שהוא עשה ולהודות לו שחלק איתי כזה רגע מכונן בחייו. היום אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות.

אני עדיין אוהבת אותו כמו אח (כן בנט, אח!) ואני עדיין זוכרת את החיבוק הארוך שהיה לנו אחרי שסיפר לי מי זה ואיך נפגשו ואיך אמרתי לו שהוא אידיוט שהיה לו קשה להגיד לי מהתחלה שזה בן, ושהיה מיותר לגמרי שאמר שהוא יוצא עם "מישהי". אבל מה הבנתי אז ? מה ? כל מה שידעתי אז היה אהבה, למרות שאף פעם לא דברנו עליה. הייתי כל כך עיוורת מאהבה שלא באמת ראיתי אותו.

לא חשבתי על השיחה הזו בערך שני עשורים ואז באיחור סופר-אופנתי ונטול אלגנטיות, נתקלתי בקליפ "Take Me to Church" (זה שלמטה).  הגעתי אליו במקרה, אחרי שיטוט באתר שמיועד לנוער, שדרג את הקליפים השווים לשנת 2014. מבין כל הישבנים הקופצים והמחשופים המאוסים פתאום נצץ אור. אחרי הצפייה – הייתי כולי נרגשת ונרעשת. מהכנות. מהעוצמה. לא יכולתי שלא לחשוב: איך החיים של הדור שלי היו נראים אם בשנות התשעים היה משודר כזה קליפ ? אם הייתה כזו פתיחות. אם למישהו היו ביצים ! איזה כיף לבני נוער גאים, שגדלים עכשיו, שיש להם קול. בקריות של שנות התשעים – הייתה דממה.

הרבה זמן הסתובבתי עם הזכרונות האישיים שלי ועם השיר של Hozier בראש וזה היה לגמרי אישי ושלי. אפפה אותי תחושה טובה שדברים מתפתחים ונעים קדימה, רק שאז באו החברים של בנט והחזירו אותי למציאות. הרגשתי שעל זה אני כבר לא יכולה לשתוק. חלאס עם הדממה.

הדרה של פלח אחד באוכלוסיה זה מדרון תלול שאי אפשר להפסיק להדרדר בו. מי שלא מכיר בזכות של אחד להתחתן/להקים משפחה, מהר מאוד לא יכיר בזכות של האחד הזה לחיות.

מאז אותה שיחה עברו הרבה שנים, אני כבר לא נערה מאוהבת, אני יותר בכיוון של אישה פמיניסטית, הטרוסקסואלית עם דעות גאות וליברליות… ואמא. כאמא, חשוב לי מאוד שהילדות שלי ידעו שכל בחירה שלהן בזוגיות, שנעשית מאהבה, היא בחירה טובה. אלו המסרים שאני מפזרת כשצצות שאלות כמו : שני בנים / שתי בנות יכולים/ות להתחתן ? ואתם ?