יום העצמאות של סבתא והסדנא של סטייל גורו

ירשתי מסבתא רעיה האהובה שלי הרבה דברים. ירשתי את הדרמטיות המוגזמת שלא מתפרצת תמיד במקום הנכון. ירשתי את המכשפות הקלה, כלומר היכולת להיות ביצ'בוצ'ית כלפי אחרים בלי להתכוון בכלל. ירשתי את החיבה לנסות כל צבע אפשרי על השיער שלי – חוץ מכחול. ירשתי את האהבה הגדולה לבישול עם שום. ירשתי את הנטייה לנשק על הפה את הילדות שלי – כי ככה רוסים עושים (למרות השום המוזכר לעיל). ירשתי את התאווה למאכלים פחממתיים שדורשים כף שמנת חמוצה ושמיר קצוץ. ירשתי את האהבה הגדולה לעבודות מלאכת יד – סריגה, תפירה, רקמה. ירשתי את השיער שאין בו כמעט שיערות לבנות גם בגיל ארבעים, היא האפירה ממש רק לקראת גיל שישים ועוד הרבה דברים טובים ופחות טובים, אבל (!) היא לא הורישה לי את הסטייל הטבעי שהיה לה. כמה חבל…

סבתא רעיה עם הנכדים  עפרה ותמיר.
סבתא רעיה עם הנכדים עפרה ותמיר.

סבתא רעיה הייתה אישה גאה, גדולה, יפה, שידעה מה זה סטייל אישי עוד לפני שבכלל הומצא. היא התעקשה להיות ספרית, בזמנים שבכלל לא היה "חוקי" לעוף על עצמך, כשלאנשים עוד לא היה כל כך כסף לאוכל, היא העיזה לפתוח בבית מספרה. כזו שתיתן לנשים את האפשרות להתייפות. והן באו בלי סוף.

כשסבתא הצהירה שהיא רוצה ללמוד בבית ספר לספרות בחיפה, סבא שלי התחרפן. שהאישה שלו, תיסע כל יום לבד באוטובוס לשכונת הדר ? עם כל היופי הזה שלה, היא תסתובב לבד ? בלי שהוא ישמור עליה ? מי שמע על כזה דבר ? אבל סבתא רעיה, חגגה את העצמאות שלה בלי למצמץ בכלל. ולא רק שהיא נרשמה ולמדה להיות ספרית, היא גם חזרה הביתה עם צבעים בשיער שלא היו מביישים טווס על אסיד. סבא שלי רצה להתפגר מבושה, אבל כל כך אהב אותה שהתאפק. אבא שלי והאחים שלו לא ידעו איך לספוג את האמא הזו שיום אחד היא בלונדינית ויום אחד היא אדמונית ויום אחד הייתה גם אמא בגוון ירוק, כי הייתה תקלה בערבוב הצבעים…

סבתא וסבא - סיפור אהבה
סבתא וסבא – סיפור אהבה

חוץ מזה שהיא הלכה ולמדה להיות מה שאנחנו קוראים היום "מעצבת שיער", היא גם תפרה לעצמה את כל הבגדים, כמעט לא קנתה בגדים למעט תחתונים וחזיות, סרגה לעצמה את כל הסריגים, הסוודרים, הצעיפים וגם תפרה לעצמה את כל המעילים. הכל לבד ועם הרבה עזרה ממגזין "Burda". לא הייתה אישה יותר יפה, גאה ועצמאית ברחוב הקטן ההוא בקריית חיים, מסבתא רעיה, אולי אפילו בשכונה כולה, האמת לא ממש הרגשנו צורך לבדוק. מבחינתינו, סבתא רעיה הייתה דיווה.

היא הגיעה לארץ, אחרי שנות פליטות ושיטוטים במזרח אירופה, בשנות הארבעים וכמו עוד הרבה סבים וסבתות אחרים היא לא סיפרה לנו כמעט כלום על מה שעבר עליה במלחמה. האמת, אם הייתם מביטים על האישה היפה והחזקה הזו לא הייתם יכולים לנחש שכל נערותה עברה עליה באפר ואבק. אין סיכוי, כי את הכל היא צבעה באודם שמתאים לעגילים, שמתאימים לשרשרת, שמתכתבים עם הקלאצ' שמנצנץ על החגורה.

רעיה ויוסף קנלשטיין
רעיה ויוסף קנלשטיין ז"ל

את כל הסטייל והאהבה הזו לטיפוח אישי ראיתי מגיל צעיר תוך שאני יונקת באהבה אדי אציטון למכביר. שיתפתי עם זה פעולה הרבה שנים והשקעתי במראה שלי, אבל אז משהו קרה. לי. בסביבות גיל שלושים, כשהמשבר הגדול שלנו כזוג ושלי באופן אישי, כאישה, החל. כלומר כשהתחלנו טיפולי פוריות, מדויק יותר לומר כשהתבוססנו בכישלונות הולכים וחוזרים של טיפולי פוריות. שם זה נגמר. מבחינתי, בכל אופן. זה לא קרה ביום אחד שהפסקתי להנות מטיפוח, זו הייתה הדרדרות איטית של השמנה עם בחירת בגדים גדולים מדי שיסתירו את העלייה במשקל. בסופו של דבר היו אלו בגדים שהשמינו אותי הרבה יותר. בחירה של לבוש פרקטי בלבד – רק מה שנח/ספורטיבי. יפה זה ליפות – אמרתי לעצמי, לנשים כמוני "מגיע" רק משהו נח.  מחשבות כמו: אם את לא יפה כמו בגיל 16, אין סיבה לנסות בכלל, זה או הכל או כלום, מילאו את הראש ההורמונלי שלי. בגלל שהייתי כל כך שפופה כל דבר שהיה יכול להבליט קצת את החן הטיבעי שלי נראה לי כמו שוויץ חסר בושה, הגזמה שאין בה טעם. הייתי במקום שלא היעזתי לתת לעצמי להרים את הראש. כי כשהבפנים שלך שחור – אתה לא רואה לבן גם אם הוא משתקף לך במראה.

כמו שאמרתי בהתחלה, את הסטייל הטבעי שנזל לסבתא מהידיים לא ירשתי, ואני בבורותי הגדולה חשבתי ש"או שיש לי את זה, או שאין לי את זה" ואם אין לי, אז אני אישה שנידונה להזנחה מתמדת. כמה טעיתי …

שנים הסתובבתי בהכחשה מלאה שאין לי בעיה עם המראה והבגדים שלי. עד שהגיעו הבנות שלי שבאופן טיבעי, תמים וטהור אוהבות להתקשט ולהתלבש ולפנטז על תכשיטים. הן במקום הנכון הזה של האהבה העצמית ומישהו סוף סוף ירש את הסטייל מסבתא רעיה. אז תוך שאני מגדלת אותן ומקפידה מאוד על מסרים נכונים לאהבת הגוף והנפש, כי אני יודעת שזה מה שצריך, הבנתי שאני בעצם משקרת להן. כי אני לא באמת אוהבת את הגוף שלי אז המילים שלי לא שוות הרבה. הן לא רואות אהבה עצמית אמיתית. בקיצור, אם אני אמא שעומדת מאחורי המילים שלה, אני צריכה גם לעשות.

סבתא סורגת בשלושה דורות

וכך עשיתי.

ההישתתפות בסדנא "ממש את"* של סטייל גורו וההיצטרפות לקבוצת הפייסבוק שלהן "ארון הבגדים של סטייל גורו" לימדו אותי מחדש לאהוב את מה שיש לי. נכון, זה לא הגוף של גיל 16, אבל זה לא אומר שאין בו כלום. קיבינימאט ! העולם ממש לא שייך לצעירים. נכון? (אני מקלידה בהיסוס…)

פגשתי בסדנא המון נשים, בדיוק כמוני, כל אחת עם השריטה והכאב שלה. כל אחת עם המטרות שלה: אחת רוצה יותר ביטחון במקום העבודה, אחת רוצה שיסובבו אחריה את הראש ברחוב, אחת רוצה לשפר את הזוגיות, אחרת רוצה לרפא צלקות רגשיות, אך המשותף לכולנו הוא שעד לאותו רגע לא העזנו להגיד – עכשיו אני.

מעבר לתהליך הרגשי שהגורוז, איילת פסטרנק ורביד מנשה, העבירו אותנו, יצאתי משם עם כלים פשוטים שאפשר ליישם בבית, בתקציב זעום וכשאני מיישמת אותם – אני מקבלת מחמאות ומדד ההסמקה שלי עולה. מה שלא ירשתי באופן טיבעי פשוט למדתי. 

משפחת קנלשטיין
משפחת קנלשטיין

השבוע נחגוג את יום העצמאות לישראל ואני מרשה לעצמי להפוך אותו ליום העצמאות של הנשים שאני אוהבת. אז אני מדליקה משואה לכבוד העצמאות של סבתא רעיה שלא דפקה חשבון לאף אחד ופתחה מספרה, ולכבודי, הנכדה שלה, שקצת איבדה את הדרך אבל נשים נפלאות עזרו לי למצוא אותה שוב ומשואה לכבוד הבנות שלי שמעירות ומאירות אותי כל פעם שצריך, כדי שאצמח ואשתפר, ולכבודכן – נשים נפלאות – אמהות, סבתות, דודות, נכדות, שקוראות עכשיו ושואלות את עצמן: מתי באמת הרגשתי מהממת ? ואיך אני עושה את זה שוב ?

חג עצמאות שמח.

*השבוע נפתחת הרשמה לסדנאת "ממש את" חדשה, וההרשמה פתוחה רק לשבועיים, אז כדאי לכן להציץ.

3 מחשבות על “יום העצמאות של סבתא והסדנא של סטייל גורו

  1. מקסים ומרגש יעל. כל החלק הראשון- כאילו אני כתבתי. גם אני ירשתי הכל מסבתא. אמא שלי כל פעם מופתעת מחדש כמה אני דומה לה. כל כך מזדהה איתך. הריחות והטעמים והסטייל- ממש אני וסבתא שלי . גם סבתא שלי תפרה הכל לבד ו. היתה אצילית ויפה.

    אהבתי

  2. תודה רבה אלונה. כל פעם שאני חושבת על ההשפעה שיש לסבים וסבתות על גידול נכדים אני נרגשת. הורים בוודאי משפיעים מאוד, אבל משהו בקשר של נכדים וסבים הוא אחר ויש בו משהו קסום.

    אהבתי

  3. יעל היקרה , קולח ומרגש ,תאורים שהובילו אותי להריח מטבח של אמא וריח של צבעי שיער , הזכיר לי תקופה שעזרתי להתיר גלגלי
    שיער לאחר פרמננט , ולעזור לאמא בדברים פשוטים כשהעוזרת (קלרה) לא היתה . תאורים מרגשים ומלאי אהבה . אריק

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s