אחת הדרכים שעוזרות לי להשתנות (לטובה)

כנראה שהמשימה הכי גדולה שהילדים שלנו מציבים בפנינו היא הצורך להשתנות. מהרגע הראשון שאנחנו בהריון או מצפים לילד, משהו בנו משתנה, אם נרצה או לא. גם אם זו תמיד הייתה הפנטזיה הכי גדולה שלנו, להיות הורים – לא בטוח שהבנו שכאשר היא תתגשם למשהו מוחשי היא תביא עימה צורך בשינוי וגם אם תפסנו מעצמנו גמישים וסתגלנים לא בטוח שזה מספיק. אוף נגמר לי האוויר ועוד לא התחלנו. מוכר ?

לא כולנו נולדנו עם קישורי הורות של מאמה תרזה. כן, יש את המושלמים האלה שנולדו עם קול רך ומלטף, שנוטף להן חלב בלי גודש, שהם לא מלאים רחמים עצמיים כשמעירים אותם חמש פעמים בלילה, שמקבלים את הכל בחיוך. אבל גם אנחנו, הלא סופר-דופר מושלמים רוצים לגדל ילדים בשלווה. אז איך אהיה פיה סלחנית כשאני אוספת את הילדים מהגן, האם הוייז שמוביל אותי בפקקים יטיל עלי כישוף וימחק לי את כל העייפות ? האם השאכטה האחרונה של הווינסטון לייט שאשאף לפני שאקיש את הקוד בגן, תכניס לי קצת שמחה בלב ? האם ה"פסק זמן" שאטחן מאחורי הגב של הילדים כשהם משחקים בסלון יעשה אותי ליישות המחבקת והחייכנית שתמיד רציתי להיות ? אלוהים אדירים ואישתו – כל התשובות שליליות ! אז מה עושים ?

לפני הרבה שנים לחש לי מורה ליוגה – לא באוזן באופן אינטימי, איכס למה חשבתם על זה? לכל הכיתה הוא לחש, כי הוא היה כזה רגוע בטבעי: שינויים גדולים מתחילים בשינויים קטנים. כשזה נאמר לי לא באמת הבנתי מה הוא לוחש, אולי כי מרוב מאמץ להביא את הקרסול לכתף היו לי צלצולים באוזניים ואולי גם כי זה היה לי מוקדם מדי, בנשמה. היום אני יכולה להגיד שהבנתי.

הכל מתחיל בקטן. הרי עץ לא מתחיל מלהיות עץ, הוא מתחיל כזרע ורק אז גדל להיות עץ. אז ראשית בוחרים דבר אחד שרוצים לעשות בו שינוי. אחד בלבד. לא עושים מהפך גדול ומטורף, ולא מערבים כירורג. מה אתם רוצים לשנות : איך שאתה מדברים אל הילדים ? מה שאתם נותנים להם לאכול ? איך שאתם משכיבים לישון ? איך שאתם מתעוררים בבוקר ? הקיצר – מה מגרד לכם בהורות שלכם ? ואל תענו לי הכל ! כי אין סיכוי שזה נכון. אתם בטוח עושים הרבה דברים נפלאים, גם בלי שאני מכירה אתכם.

עץ מתחיל מתחיל כזרע.

נגיד שאתם לא מרוצים מאיך שאתם מתעוררים ומעירים את המשפחה בבוקר – אני דוגמה חיה לזה! אני לא אשעמם אתכם בתיאור של הבוקר שלנו, אבל השורה התחתונה היא שלא הייתי מרוצה. אז … במשך שלושה עד ארבעה שבועות, התבוננתי על הבקרים שלנו. כלומר הייתי מודעת וערה לחלוטין לכל מה שקורה. אם הצלחתי לכתוב לי בפנקס קטן את ההתרשמות שהייתה לי – זה היה בכלל מצוין, כי במשך הזמן יכולתי להשוות את ההתרשמויות השונות שהיו לי, במהלך הימים. כל אותה תקופה הסתכלתי היטב, בי ובשותפים שלי לחיים. והכי חשוב: לא שפטתי. רק הסתכלתי.

איך מתבוננים ? קבלו מתכון : מתחילים עם המסגרת, הדברים שעוטפים, הפיזיים. השעות, הלו"ז, הדברים הקבועים שחוזרים על עצמם בכל בוקר, הפעולות. הבסיס בקיצור. רושמים הכל. אח"כ עוברים להתבונן על הרגשות שעולים אצלנו ואצל האחרים. מאיזה מקום אנחנו פועלים. רושמים גם את זה. ולא מבקרים ולא שופטים. ואז רושמים שינויים – אם חלים. אט אט תבינו מה הוא "לב התופעה". ולבסוף: מחשבות על העתיד, עצות שאדם יכול לתת לעצמו וגם משאלות אפשר. אם יש משהו שאתם רוצים לנסות לעשות אחרת בשיגרה הזו, תוך כדי ההתבוננות – אחלה, זה הזמן לרשום מה קרה לפני/אחרי. לסיכום – מנהלים יומן אישי קטן, אצלי זה היה "יומן הבוקר". רוב הסיכויים שעד סוף תקופת ההתבוננות, אתם תעברו שינוי (לטובה).

ויש גם בונוס ! קיים סיכוי שאחרי שתעבירו את עצמכם את השינוי בתחום המצומצם, הוא יתפשט לעוד תחומים. אצלי למשל – המסקנה מיומן הבוקר הייתה שאני ריכוזית מדי ולא יודעת לבקש עזרה, ואז מתמרמרת ומפתחת כעס חסר בסיס על זה שלא מבינים אותי, עיין ערך "איך אני אמור לדעת, אם לא אמרת לי?" במילון הבעלים הבינלאומי. כשהצלחתי להאיר את הדפוס ההתנהוגתי הזה בבוקר שלנו בבית, גם הצלחתי להאיר אותו בעבודה ועוד…

כמובן שלא אני המצאתי את זה – נחשפתי לזה במסגרת לימודי בסמינר לחינוך וולדורף. מה אני עושה שם ? אה… זה סיפור על שינוי ממש גדול שעשיתי, אבל זה כבר לפוסט אחר לגמרי. רמז: אני כבר לא עורכת תוכן של תכניות טלוויזיה …

תנסו את זה בבית !