על האו ואהבה – הסיפור של בראוני

בעבר הייתה לנו כלבה אהובה, אפשר לומר מיתולוגית. היא גדלה אצלנו מגיל חודשיים וחצי והיא ספגה את כל החסכים שהיה לנו כזוג חשוך ילדים. היא הייתה לבנה וענקית ורכה ולא חכמה במיוחד, עם לב זהב ובעיה באגן שהפכה אותה למגושמת בחן והיא הייתה מלאך פרוותי ואהוב ביותר. כלבה מוש. היא הספיקה ליהנות קצת מבתנו הבכורה, ונפטרה בגיל 12. את בתנו הצעירה היא לא זכתה להכיר. מאז שנפטרה היינו עסוקים מאוד בלהיות הורים ולא היה לנו מקום בלב לכלבה חדשה. האמת שלא חשבנו שיכולה להיות עוד כלבה כל כך מושלמת כמו שהייתה לילו·, או כמו שנהגנו לקרוא לה לילו·-טו͘בילו·. כשבתנו הבכורה ביקשה בנחישות כלבה, סביב גיל 6, מצאתי דרך מילוט והבטחתי לה שכשימלאו לה 10 היא תקבל כלבה ליום ההולדת. אולי קיוויתי שהיא תשכח? כמה נאיבית הייתי בניסיון לדחות את הקץ, הרי לא הצלחתי לדמיין שארבע שנים יעברו כל כך מהר… בכל אופן לבסוף, שבע שנים אחרי פטירתה של לילו, הגיעה בראוני!

bbb

אנחנו תמיד מתמלאים בצער קל כשאנו נזכרים בפגישתנו הראשונה, משום שזו לא הייתה אהבה  ממבט ראשון, דבר שאת מצפה שיקרה כשאת פוגשת בן משפחה חדש. לא כמו עם לילו שהמיסה אותנו בשנייה. מצד שני זה ממש לא כוחות, לילו הייתה גורה שאנשים עצרו את תנועה בכביש כדי ללטף אותה (סיפור אמיתי!). כשנכנסנו לחדר בו היו כל המועמדים לאימוץ, בראוני הייתה האחרונה ששמנו אליה לב. התחלה כזו צולעת זה עצוב, נכון? מזל שהיא לא יודעת את זה.

האמת שהגענו ליום האימוץ עם התלבטות: לאמץ גורה או כלבה בוגרת ? הבנות התחננו שניקח גורה ואנחנו, שידענו במה הדברים אמורים, לא היינו בטוחים שיש לנו את הכוחות לשאת את זה. מצד שני אנחנו יודעים כמה זה משמעותי לגדל כלב מגיל צעיר, זה יכול מאוד להשפיע על האופי שלו. באימוץ של כלבה בוגרת יש הימור גדול, כי לא ברור מה קרה בעברה ולא ברור איך זה ישפיע עליה.

אם היינו זוג בלי ילדים ההתלבטות לגבי אימוץ כלבה בוגרת הייתה פשוטה הרבה יותר. אך כאמא, אם אני מכניסה לביתנו כלבה אני רוצה להיות בטוחה שהיא לא תפגע בטעות בבנות. אבל מי יכול להבטיח לי משהו כזה ? אף אחד. ומה יקרה אם לא נסתדר איתה ? מה, נחזיר אותה ? אלוהים , הלב שלי נשבר רק מהמחשבה על זה, ומה זה יעשה לבנות? ומה אני מלמדת אותן בעצם ? שאם נהיה קשה אז מחזירים כמו חפץ ? השאלות שעלו ועלו היו גדולות ומעיקות. יחד עם זאת מעליהן ריחפה התחושה הפנימית החזקה מאוד שלבית הזה צריכה להיכנס רוח חדשה, שהולכת על ארבע. הבנות מספיק גדולות, סוף סוף אפשר להתמסר לעוד ישות עם מנטליות של בן אנוש בן שנתיים. אלו כמובן היו הטיעונים וההסברים שלי. אם הייתם שואלים את יאיר, הגרסה שלו הייתה קצת שונה, הוא היה יותר בסטייל של אנטי. לא הגענו מאוחדים ליום האימוץ של אס.או.אס, דבר שאני לא ממליצה עליו, אך יתכן שאם הייתי מחכה לסינכרון המיוחל, אולי זה לא היה קורה לעולם. אני בכל מקרה הגעתי מאוד נחושה: אני מכאן יוצאת עם כלב/ה.

ביום האימוץ ההוא היו כמה שגרים של גורים, חלקם נשמרו למאמצים מבעוד מועד – החמודים ביותר כמובן, וכל שאר הגורים אומצו ממש בצ'יק. לי הספיק להחזיק גורה אחת על הידיים ולשמוע את הבכי קורע הלב שלה, זה היה יומה הראשון בלי אימה, בשביל לדעת שאני את השלב הזה בחיי כבר עברתי. לא עוד. חמודה ככל שתהיה, היא זקוקה למטפלים אחרים. ואז האפשרויות שנותרו לנו היו הגורים הגדולים בגילאי חצי שנה והכלבים הבוגרים. הגורים הגדולים היו מתוקים מאוד ומלאי מרץ. יותר מדי מרץ. אף אחד מהם לא נראה כמו כלב שיישאר בינוני, כולם נראו כמו נכדים של גוליית. וכך נותרו הבוגרים ממש. בקצה אחד של החדר שכב זכר גדול ויפה תואר, בצבע חול-שמנת, אצילי מאוד אבל היה ברור שהוא גבוה וחזק מדי ושביתי הבכורה לא תוכל לטייל איתו בלי להיגרר על המדרכה כאילו הייתה מזחלת שלג. בקצה השני ישבה כלבה מתוקה משובצת בשחור ולבן שמיד הסבירו לנו שהיא לא מתאימה לבית עם ילדים. מאחר ולא תכננתי לוותר על הבנות בשלב הזה, גם גברת שח-מט ירדה מהפרק. ואז התבוננתי על הכלבה שהייתה באמצע. מקופלת כמו בייגלה קטן. בצבע חום-סתמי, עם מבט ירוד, אוזניים שלא מרמזות על אופי, זנב בין הרגליים שאולי יש לו פוטנציאל להיות שועלי ומפואר. "מי זאת ?" שאלתי "בראוני" ענו לי. זה מיד העלה חיוך על פני, בעיקר משום שהיא בכלל לא בצבע חום של בראוני, היא בכלל קצת ג'ינג'ית-בלונדינית עם כתם לבן בחזה, פתאום היא הייתה הרבה פחות סתמית ממה שהיה לי נדמה. התכופפנו ללטף. היא התמסרה. "היא תוקפנית? מתאימה לילדים? מה ההיסטוריה שלה?" ובלה בלה בלה המטרתי על המתנדבת החביבה שאלות. לקחנו אותה לסיבוב בחוץ. היא לא עשתה כלום, זה נראה לי קצת מוזר, כי מהזיכרון שלי כל יציאה עם לילו ישר הניבה שחרורים, לא תיארתי לעצמי שעוד אדרש לטפל בסוגיה הזו בעתיד… יצאנו עם בראוני הביתה. הבנות היו מאוכזבות שהיא לא גורה, יאיר היה מאוכזב שאימצנו כלבה בכללי ואני הייתי בחרדה שאולי עשינו טעות איומה. יחד עם זאת באוטו הייתה שמחה גדולה ותוך שנייה: סלפי משפחה + כלבה.

הביוגרפיה של בראוני לוטה בערפל של מסתורין מזרחי. היא נולדה אי שם מעבר לקו הירוק – לא ידוע היכן והאם אי פעם היו לה בעלים או מתי הופרדה מאמה, אנו יודעים בוודאות שחודשים רבים היא חיה בבית מחסה בבית לחם, ושטיפלה בה אישה בשם דיאנה, שם היא קיבלה טיפול מסור ואפילו עוקרה. בערך בגיל 10 חודשים היא היגרה לישראל לעמותת אס.או.אס., בעמותה היא שהתה בבית אומנה במשך כחודשיים, עד שהגורל הפגיש בנינו. שבוע לפני שמלאו לה שנה, סוף סוף עגנה בראוני, כלבה בגודל בינוני בצבעי דבש, בנמל בטוח. אצלנו.

b

כשרצינו לעלות במדרגות הביתה, היא לא הייתה מוכנה לעלות. נתנה ברקס. יאיר הרים אותה 4 קומות בלי להתלונן. התלונות יגיעו אח"כ, בצדק, כשהוא יצטרך לעשות את זה עוד כמה פעמים – כי הייתה לה חרדה מחדר המדרגות, ומאוד כל מני דברים שצפו אט אט.

המציאות החדשה התחילה לשקוע בביתנו. למזלנו זה היה חופש וכולנו היינו יחד. זה היה מוזר להתרגל לעוד ישות בבית. והשאלות היו רבות ותשובות אין, מי את בעצם בראוני ? מי אנחנו בתור הבעלים שלך ? מה את צריכה ? מי חשבנו שאנחנו, שהחלטנו שאצלנו יהיה לך טוב ? יחד עם כל זה היה דבר אחד בולט שהתאים לכולם מיד – ליטופים וחיבוקים, זה מה שכל תושבי הבית אוהבים מאוד, גם ההולכים על שתיים וגם ההולכים על ארבע. ושם הרומן התחיל.

היו הרבה חריקות בדרך. היא עשתה פיפי בבית, למרות שהייתה כבר גדולה, אבל בעצם אולי לא גרה אף פעם בבית, אולי תמיד גרה בחצר ? היא סירבה לצאת מהבית למדרגות ונאלצנו לסחוב אותה, עד שהבנו שפיתוי של גבנ"צ יכול לעבוד גם. היא לא עשתה צרכים בטיולים אלא אם הייתה משוחררת בגינה, היא לא הייתה מוכנה להסתובב ברחובות כי כל רעש, מכונית, אדם גבוה מדי, כלב, קול חשוד או נמלה – כן ! פעם היא גם נבהלה מאוד מנמלה, מאוד הלחיצו אותה. בקיצור, בלי להיות ד"ר דוליטל, הבנו שמדובר בכלבה חרדתית. היא גם אכלה צעצועי פרווה אהובים במיוחד וזכינו לכמה סצנות קורעות לב בסגנון "היא הרגה לי את סנאי!!!! לעולם לא יהיה לי חבר טוב כמו סנאי!!!!", שנפתרו בקניית סנאי חדש. ועוד הרבה חיות פרוותיות שחוסלו.

לקח לנו זמן ללמוד אותה והיא אותנו. היא גם הביאה וויכוחים חדשים לחיינו – בין המבוגרים ובין המבוגרים לילדות. מי מוציא ומתי? למה לקחנו אותה בכלל ? ועוד ועוד ועוד.

למרות שלל הקשיים החדשים שהיא הביאה איתה, הדברים הנפלאים שהיא הביאה עדיין היו רבים ומשמעותיים יותר. מבחינתי לראות שתי ילדות שמתרפקות על גוש פרווה – זה שווה הכל. כל חיי גדלתי עם כלבים. אני זוכרת היטב את הקשר העמוק שהיה לי איתם, את החוויות שעברנו יחד. לא יכולתי לחשוב שלא לאפשר את זה לבנותיי. כמו כן, אנחנו גרים בעיר וזה הדבר שהכי קרוב למשהו בר-פרא-טבעי שיכול להיות לנו בבית. היא הביאה כל כך הרבה שמחה ללב שלי. שלנו. והיא עדיין מביאה. היא גורמת לנו להוציא קולות שלא ידענו שיש לנו, להיות דבילים ולצחוק כמו חסרי מח, להתפעל מתנועת ראש שנוטה הצידה, מקולות שהיא משמיעה מתוך חלום.

כמובן שהתייעצנו עם מאלף אחד או שניים, קראנו, קיבלנו טיפים מבעלי כלבים וותיקים. אבל יותר מכל מה שהיה נכון ועבד, אצלי בכל אופן, זה שידעתי בפנים שהיא תשתפר. שהיא תתייצב. היא תקבל אהבה וביטחון והכל יהיה בסדר. לא כעסתי עליה. בכל אופן לא נתתי לה להרגיש את זה. הדרך שלנו לעזור לה התגבר על כל הקשיים הייתה פשוט להאמין בה. לאהוב אותה. ולתת לה את הזמן להסתגל. ונחשו מה ?

בראוני היא עדיין כלבה חרדתית יותר משאר הכלבים שאני מכירה, כנועה ועדינה ביותר יחד עם זאת היא עושה צרכים כשהיא קשורה לרצועה ולא רק בגינות כלבים, היא יורדת ועולה במרץ ובשמחה במדרגות, יש לה חברות בבניין – כלבות, אחת ענקית ואחת קטנה – שבתחילה גרמו לה לרעוד והיום היא מתלהבת לשחק איתן, היא עונה לשמה (למרות שאנחנו בכלל קוראים לה "חמוס", או "באוזי"), היא באה לקבל אהבה, היא יוזמת משחקים, היא הפסיקה ללעוס נעליים וצעצועים, אנחנו אפילו יכולים להשאיר חלק מהחדרים פתוחים כשאנחנו לא נמצאים, בביטחון מלא. כל החששות שהיו לנו מתוקפנות לא צפויה נראות לי היום כמו שטות גמורה, וזמן יקר שסתם בזבזתי.

bb

אז למה אני מטרידה אתכם בסיפור הזה על בראוני שלנו ? כי לאורך כל תקופת ההסתגלות שלה ושלנו לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך שמה שבראוני צריכה זה גם מה שילדים צריכים ולהיפך: שמישהו ידע שהם יכולים, שמישהו יראה את הפוטנציאל, יאמין בהם, לא יוותר עליהם ולהם. מספיק אדם אחד שבאמת יאמין בכל הטוב שיש ביצור הקטן הזה והוא זה שישכנע גם את היצור הקטן שעוד לא יודע מה הוא, כמה שהוא נפלא. וברגעים שאנו ההורים לא בטוחים בזה, אלו הרגעים בהם אפשר לראות שקיעה של הילדים. אנחנו נושאים אותם, גם אם המשא הזה כבד, וגם אם לא הכינו אותנו לזה. כשאנחנו לא רואים את התמונה בשבילם, הם לא יכולים לראות אותה לבד. זה נכון גם למחנכים. זו העבודה היומיומית שלנו כמבוגרים – כמו עם בראוני, לא לראות רק את ההרס, הליכלוך, הסירחון, השערות ! אלוהים כמה שערות ! שזה הביא לבית, אלא להתרכז באהבה, ברוך, בשמחה, ברוחב הלב שזה הוציא מאתנו.

דבר נוסף שהדהד לי כל הזמן היא ההשוואה הבלתי נשלטת בין הילדה הראשונה – לילו, לילדה השנייה – בראוני. אוף זה פשוט לא הוגן. ככל שנפרד מהר מ"מה היה אמור להיות", או למה שהיינו רגילים בסיבוב ההורות הקודם שלנו, כך נוכל לפתח יחסים יותר מאוזנים עם הצאצא החדש, ולא נתאכזב. כל אחת היא אחרת ומביאה משהו אחר לעולם, ומבקשת משהו אחר מאתנו המבוגרים. רגע, על מי אני כותבת בעצם, על הבנות או כל הכלבות ? …

ודבר אחרון, גילוי נאות. את לילו קנינו, חשבנו שאנחנו קונים כלבה גיזעית אבל ברור שעבדו עלינו. היא פשוט הייתה מעורבת בטוב טעם. אם אתם בעניין של כלבים הלוואי שתאמצו כלבים מעמותה. יש שם בחוץ נשמה טובה שמחכה לליטוף שלכם ולאמונה שלכם. צ'או והאו.

bbbbbb

לא דברנו עוד על אהבה

כשהייתי נערה הייתי מאוהבת עד מעל הראש בבחור מדהים: מוכשר, חכם, יפה, מצחיק, רגיש. הייתי מוכנה לעשות בשבילו כל מה שביקש. לא באופן סמרטוטי ומנוצל אלא באופן חברי וחצי אימהי אפילו. היינו מחוברים כל כך. הייתי מביטה בו בערגה ויודעת שהוא לעולם לא יהיה שלי, כי כל הבנות שהיו לו עד אז היו אחרות ממני – גועשות הרבה יותר, שמרניות הרבה פחות. ידעתי שמה שהוא יכול להציע לי זו חברות נטו. לא בזבזבתי זמן על תחושות החמצה ונהנתי מכל רגע. זו הייתה אינטימיות נדירה.

יום אחד הוא התוודה בפני וסיפר לי "אני יוצא עם מישהי". הלב שלי נסדק והתפורר לחתיכות קטנות. השורשים הרוסים-אוקראיינים שלי לימדו אותי להכיל קושי ולהמשיך הלאה עם חיוך אז גייסתי את כל הכוחות שלי לשמוח איתו. ידעתי שאם אני חושפת את הרגשות האמיתיים שלי אני מאבדת אותו, לזה לא הייתי מוכנה. זה היה כמו לאבד בן משפחה מבחינתי. אז סיננתי "בלאט" בלב והקשבתי לסיפור שלו. כששאלתי איך קוראים לה הוא אמר לי "תנחשי". זה לקח שעה. העלתי מהאוב מאות שמות של בנות, אבל דבר לא התאים. היה אפילו שלב בו קיוותי שאגיד את שמי ואז הוא יגיד "כן – אני רוצה אותך ! ולא ידעתי איך להגיד לך…" כמה נאיבית יכולתי להיות? אל תענו – אני יודעת את התשובה. זה הפך למשחק ניחושים מתיש ומטופש, אך הזמן שהוא לקח עזר לי לחבר מחדש את החתיכות הפזורות של הלב שלי, שהיו על הרצפה. בסוף הוא הסכים לגלות לי ואמר לי את השם. זה היה שם של גבר.

rose mid

אז, מתחתית גילי הצעיר, לא הבנתי בכלל מה קורה. הייתי עסוקה באכזבה האישית שלי. הייתי תקועה בזה שיש לו אהבה שהיא לא אני. היציאה מהארון שהתרחשה מולי בכלל לא הרעישה אותי. היום, אני יכולה להעריך את המעשה האמיץ שהוא עשה ולהודות לו שחלק איתי כזה רגע מכונן בחייו. היום אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות.

אני עדיין אוהבת אותו כמו אח (כן בנט, אח!) ואני עדיין זוכרת את החיבוק הארוך שהיה לנו אחרי שסיפר לי מי זה ואיך נפגשו ואיך אמרתי לו שהוא אידיוט שהיה לו קשה להגיד לי מהתחלה שזה בן, ושהיה מיותר לגמרי שאמר שהוא יוצא עם "מישהי". אבל מה הבנתי אז ? מה ? כל מה שידעתי אז היה אהבה, למרות שאף פעם לא דברנו עליה. הייתי כל כך עיוורת מאהבה שלא באמת ראיתי אותו.

לא חשבתי על השיחה הזו בערך שני עשורים ואז באיחור סופר-אופנתי ונטול אלגנטיות, נתקלתי בקליפ "Take Me to Church" (זה שלמטה).  הגעתי אליו במקרה, אחרי שיטוט באתר שמיועד לנוער, שדרג את הקליפים השווים לשנת 2014. מבין כל הישבנים הקופצים והמחשופים המאוסים פתאום נצץ אור. אחרי הצפייה – הייתי כולי נרגשת ונרעשת. מהכנות. מהעוצמה. לא יכולתי שלא לחשוב: איך החיים של הדור שלי היו נראים אם בשנות התשעים היה משודר כזה קליפ ? אם הייתה כזו פתיחות. אם למישהו היו ביצים ! איזה כיף לבני נוער גאים, שגדלים עכשיו, שיש להם קול. בקריות של שנות התשעים – הייתה דממה.

הרבה זמן הסתובבתי עם הזכרונות האישיים שלי ועם השיר של Hozier בראש וזה היה לגמרי אישי ושלי. אפפה אותי תחושה טובה שדברים מתפתחים ונעים קדימה, רק שאז באו החברים של בנט והחזירו אותי למציאות. הרגשתי שעל זה אני כבר לא יכולה לשתוק. חלאס עם הדממה.

הדרה של פלח אחד באוכלוסיה זה מדרון תלול שאי אפשר להפסיק להדרדר בו. מי שלא מכיר בזכות של אחד להתחתן/להקים משפחה, מהר מאוד לא יכיר בזכות של האחד הזה לחיות.

מאז אותה שיחה עברו הרבה שנים, אני כבר לא נערה מאוהבת, אני יותר בכיוון של אישה פמיניסטית, הטרוסקסואלית עם דעות גאות וליברליות… ואמא. כאמא, חשוב לי מאוד שהילדות שלי ידעו שכל בחירה שלהן בזוגיות, שנעשית מאהבה, היא בחירה טובה. אלו המסרים שאני מפזרת כשצצות שאלות כמו : שני בנים / שתי בנות יכולים/ות להתחתן ? ואתם ?

מתנות לחגים

לקראת ראש השנה התחלתי לסכם. אולי כי השנה ימלאו לי ארבעים אז אני במין מסע נוסטלגי של סיכומים על סיכומים? לא ברור למה, אני לא ממש מתכננת להחזיר ציוד בקרוב, אבל זה פשוט משתלט עלי, אולי זו ההתבגרות ? לא משנה למה, זה פשוט שם – הסיכומים, הרשימות, העשיתי / לא עשיתי, הייתי / לא הייתי ומה עוד צריך להספיק.

אז לקראת תחילת השנה החדשה עשיתי לעצמי סיכום סטייל "אז מה היה לנו ?". נראה לי מיותר לספר לכם על הכל, כי בגדול זה יעניין רק אותי, אבל !!!! כשהחלטתי לכתוב את "הרטרוספקטיבה שלי על שנת תשגחכע"צ", לא תיארתי לעצמי כמה זה יחזק אותי. זה כמו טיפול בלי מטפל, חסכתי לפחות 400 ₪! כלומר הרווחתי זוג נעליים!!! ייששששש !

וברצינות רגע, זה באמת משחרר לעשות סיכום שאפשר לקרוא ואם רוצים גם להקריא. כי אז אפשר לעבד דברים ולהיפרד מהם. אם רוצים לשים אותם על מדף שכולם יראו (בפייסבוק?) או לסגור במגירה ולזרוק את המפתח (אם אפשר אז עדיף לזרוק תוך כוס של עראק-אצ'כוליות ולבלוע!). אבל בעיקר אפשר לנקות ולפנות מקום לדברים חדשים שהיינו רוצים שיקרו.

תרפיה בכתיבה היא כמובן תורה שלמה שאין לי בה חצי מושג, אז אני לא מתכוונת להתיימר, אבל בשביל להשתמש בדף ועט לא צריך לקבל תואר. אז המתנה שלי אליכם לקראת השנה החדשה היא זו: קחו דף ועט / סמארטפון / אייפד / מקלדת – מה שמתאים לכם, ותרשמו. תנסו לעבור חודש אחרי חודש על אירועים חשובים ותסתכלו על מה שקרה לכם השנה. אתם תהיו מופתעים מכמה דברים תגלו. אתם יכולים לעשות את זה גם עם הילדים שלכם, או לצייר את זה איתם. לא  תאמינו לאיזה מסע זה יוביל אתכם יחד.

המסקנה הגדולה מהסיכום האישי שלי היא שקיבלתי המון מתנות השנה. חלקן היו מתנות שבהתחלה נראות כמו קללה, אבל עם הזמן הפכו לברכה, חלקן עדיין קללה – וזו המשימה לשנה הבאה…

הנה 10 מתנות שחשבתי שיעניינו גם אתכם, חלקן נתתי לעצמי וחלקן קיבלתי מאחרים, מקווה שזה יתן לכם השראה לעשות סיכום אישי :

שנה טובה
שנה טובה

1. חזרתי לעבוד כפרילנס. לא בחרתי בזה. זה נורא קשה, אבל יש בזה גם משהו משחרר וממכר. ואני שמחה שזה קרה. כרגע הבנק פחות מרוצה. מקווה שנגיע להבנות בקרוב …

2. פתחתי בלוג. זה נכון שזה מפיל את רוב העבודה עליכם – כי אתם צריכים לקרוא את הקשקושים שלי. אבל זה גורם לי אושר. וכל זה לא היה קורה בלי מתנה מס' 1 (למי היה זמן לנשום לפני כן?).

3. הלכתי לאירוע שלא הוזמנתי אליו. כן. הגזמתי ! לא התגנבתי, אבל קיבלתי אישור כניסה בדרך עקיפה.  והייתי שם לגמרי לבד. הייתי צריכה לעמוד ולהסביר מה אני עושה שם ולמה. הייתי צריכה להיפרד מגוש ענק של כבוד עצמי. זה היה לי חשוב כי רציתי לפגוש שם כמה אנשים בענייני עבודה. ובכל כך הרבה רגעים קיוויתי שהאדמה תבלע אותי. ובכל כך הרבה רגעים התבאסתי שדווקא עכשיו הפסקתי לעשן (מתנה מס' 7) ואין לי ענן עשן להתחבא מאחוריו, אבל זה השתלם. פגשתי כל מני אנשים שלא חשבתי שאפגוש. והייתי סמוקה רב הזמן מהפדיחה שזה מה שאני עושה. אבל לא הייתה לי ברירה. ויש סיכוי שהזרעים שטמנתי שם ינביטו משהו. ויש סיכוי שלא. אבל עשיתי את זה ! (כן, מתנה מס' 1 הביאה אותי להיזכר באומץ שתמיד היה לי …)

4. לא יודעת איך זה קרה, אבל בוקר אחד כשליוויתי ברגל לבית ספר, הרחתי ריח של מסטיק קולה מתוצרת bang bang . זה זיכרון שאין לו מחיר, יקר מפז. מתנה של שבריר שנייה.

5. התאהבתי ביאיר מחדש. אחרי 17 שנה יחד. ולא יהיו כאן ווידויים על סקס, אז לכל המאוכזבים – ד"ש. ובכלל, בגלל אהבתי אליו, אשאיר את הסעיף הזה קצר ופשוט אגיד – תודה !

6. התחלתי לאכול חריף. לראשונה ! (נחשו מאיזה עדה אני?) אוי זה טעים. תענוג לגלות טעם חדש, אחרי שנים שאני מתלוננת שנמאסו עלי כל הטעמים. אבל מה יקרה כשזה ימאס עלי ? (יופי, באמת חסרות לי חרדות). אה, וגם התאהבתי בטופו, קצת פחות חזק ממה שהתאהבתי ביאיר. למזלו של יאיר, לא של הטופו…

7. הפסקתי לעשן ! זו פעם שנייה שאני מפסיקה, ההפסקה הקודמת החזיקה מעמד 3 שנים. מקווה שהפעם זה יחזיק יותר זמן, אבל אני מתגעגעת לזה כל יום. אבל גם לא. בעצם כן. ולא.

8. הפסקתי ללבוש חולצות שחורות. באחריותה ובאשמתה ובזכותה של רביד מנשה, החברה האהובה שלי, ה – Style Guru  שלי. אני לא אדם שאפשר וכדאי לדבר בזכות הבגדים שהוא לובש. אני אשת סחבות יותר מאשר אשת אופנה. אבל היא לימדה אותי בזכות תרגיל פשוט, שאם היא תרצה לחשוף, אשאיר זאת לה, ששחור הוא כל כך לא מרזה וכל כך לא אני. ואיזה כיף לגלות את זה ! אז עכשיו הסחבות שלי צבעוניות !!! ייפיייי ! (ואם גם לך נמאס מאיך שאת נראית, כנסי לאתר או לפייסבוק של סטייל גורו ותראי איך את נהיית מהממת !) תודה רביד !

9. חזרתי לרכוב על אופניים, טוב הם אמנם חשמליים אבל … יש להם רק שני גלגלים ! וזה אומר פחות פקקים, פחות חיפושי חנייה, יותר זיעה, יותר רוח, יותר סכנות, יותר נעורים, יותר חופש, יותר מפחיד ויותר כיף.

10. מישהו התחיל איתי. נשמע כמו מתנה טובה לסיום, נכון ? בוסט מטורף לנשיות המתפרצת שבי וכל השיט הזה שמוכרים לי מדי פעם באיזה פרסומת. אז לא ! זה היה מביך ונואש מצידו (מה לעזאזל הוא חשב ? הוא יודע שאני נשואה !!!!) ומביך עד כדי פרצי זיעה קרה בבית השחי מצידי (לא התחילו איתי כל כך הרבה שנים, אני לא זוכרת מה עושים, איך אומרים "לא" בלי להעליב ? שייייטטטטט, התיכון לא היה כזה כיף כמו שכולם מספרים. די עם מנהרת הזמן העלובה הזו, אני רוצה לחזור הביתה. דאג, טוני, הצילווווו…) אז לא רוצה שום בוסט. תודה. טוב אלא אם זה… יו נו… בראד …

אז או שתקנו לעצמכם מתנה לחג או שתכתבו לכם אחת, בכל מקרה – שנה טובה !

תנסו את זה בבית. מתאים לכל הגילאים … 🙂

דברים שלא העזתי לשאול, אז אביגיל שפרבר שאלה בשבילי…

ל"תקופת מבחן" הגעתי בזכות הפרומואים של יס דוקו. האמת שלא הבנתי הרבה מהפרומו, זה נראה לי כמו פרומו לעונה של כמה סרטים שונים ולא של סדרה אחת. כאילו לא אפשרי לספר כל כך הרבה סיפורים בסרט אחד, אבל מסתבר שאפשר. כי משפחה, קטנה או גדולה, היא אוסף סיפורים שמצטלבים ומתנגשים, רק לפעמים הם סתם מונחים אחד ליד השני. משפחה היא הסיפור החשוב בחייו של אדם, קודם כל בילדותו ולאחר מכן כשהוא מתבגר ובוחר, או שלא, להיות הורה. המשפחה היא מי שאתה גם כשאתה בורח ממנה, וכאשר היא איננה, היא מגדירה אותך.

בכל מקרה, מה שזכרתי מהפרומו הוא אישה מבוגרת, מרשימה בחיוך הבלתי אפשרי שלה, עם כיסוי ראש והבנתי שיש לה תשע ילדים. כבר נפתחו לי העיניים. סימנתי לעצמי בראש – לזכור / להקליט / לצפות / לא לפספס / מה זה היה מה שסימנתי לעצמי בראש ? אה … לסמס ל… ככה זה כשיש יותר מדי דברים בראש. אז הפרומואים בטלוויזיה עובדים רק על אנשים שיש להם יכולת לזכור חמש דקות אחורה. מה שאני הייתי פעם, לפני יותר מחמש דקות …  לשמחתי הרבה, ממש במקרה קרסתי מול הטלוויזיה כשהחל הפרק הראשון. מיד עשיתי הקלט סדרה זו, כי לא הייתי בטוחה שאשאר ערה. בדיעבד, זה היה עלוב מצידי לתת כל כך מעט קרדיט לסדרה כל כך טובה ! צפיתי, בלי למצמץ, בלי לתת לעייפות להתקרב אפילו. ולא היה פשוט להירדם אחר כך …

 

"תקופת מבחן" היא  סדרה דוקומנטרית ישראלית, בת 3 פרקים, שביימה וצילמה היוצרת אביגיל שפרבר, שגם זכתה על יצירתה במקום הראשון בתחרות הישראלית של "דוקאביב 2014".

זו סדרה אישית מאוד על חייה של אביגיל, שמגדלת את בנה בתל אביב וחווה פרידה מבת הזוג שלה וגם על המשפחה בה גדלה, משפחה דתית ירושלמית גדולה (9 ילדים ביולוגיים) שאימצה ילדה אתיופית.

נכון, אני "סאקרית" של סרטי אימוץ, מה לעשות ? אני הכי קהל היעד, מה"מגזר", אבל בלי קשר, נראה כי כל הורה יתחבר לתוכן. אזהרה: דרוש טישו.

מה שאביגיל העלתה על המסך שלי היו שאלות שאני לא תמיד מעיזה לשאול ואם כבר שואלת אז אין לי תשובות שמביאות איתן שלווה, רק שעכשיו אני יודעת שאני חלק מקבוצה, לא קטנה, שמהרהרת בהן. אני לא לבד. אני לא היחידה שמתלבטת בעניינים כמו: האם התפקיד שלנו נגמר מתי שהוא, כהורים ? האם יש רגע שבו אתה "נגמר" כהורה ? מה וכמה מקבל ילד שהוא אחד מתשע והאם זה יותר טוב/פחות טוב מילד שהוא אחד מתוך אחד ? האם הורה יכול למלא את החלל שנושא עימו ילד מאומץ ? ומה אם לא ? ועוד הרבה …..

מאוד התחברתי אל הגיבורה המרגשת של הסרט: חנה שפרבר, אמא של אביגיל, שמצליחה בכנות להיות גם "האמא" המושלמת וגם ממש לא. היא מכילה בתוכה את המאבק הפנימי הזה של כל כך הרבה הורים בין ויתור למען הורות עבור הילד שלך, למול הצבת גבולות כדי לשמור על עצמך ובכך גם על הילד שלך. והיא מעלה את הפחד הגדול ביותר שלי, שאולי אהבה לא יכולה לתקן הכל.

עם החשש הזה הסתיים הפרק הראשון. יש בי נאיביות שממש מבקשת שהפרק השני יספק לי סוף טוב ושהתשובה תהיה – כן ! אהבה תתקן הכל ! ואז שהטירה של וולט דיסני תצטייר בכוכבים נוצצים של פיות על כותרות הסיום. כנראה שלא ממש התבגרתי. אבל אני יודעת שאין תשובה אחת מוחלטת צבועה בורוד. בכל מקרה אחכה בקוצר רוח לשידור של החלק השני – יום רביעי, 13.8, בשעה 21:00, יס דוקו.

אם תנסו את זה בבית, אז זה מתאים לצפייה עם ילדים מעל גיל 14.

"תקופת מבחן"

בימוי, תסריט, צילום ותחקיר: אביגיל שפרבר
הפקה: מפיקה ראשית – אילנית באומן, מפיק – ענב שנהר
חברת הפקה: אנדמול ישראל
עריכה: עידו הר
פסקול: אביב אלדמע, שרון לוזון
מוזיקה: רונית רולנד

סצנה מתוך הסרט, הפרופיל של הסרט בפייסבוק, פסטיבל דוקאביב.