פוסט פוסט-טראומתי – החיים שאחרי צוק איתן

זה היה קיץ קשה. נכון שאצלנו במרכז, האזעקות היו רק פעם או פעמיים ביום ויכולנו להיות מחוץ לממ"ד. אבל ביחס לקיץ רגיל שאמור להיות כולו חופש, בלי גבולות, הקיץ הזה ישאר איתנו עוד הרבה זמן. הבנות עוד שואלות אם תהיה אזעקה ובכל מקום חדש אליו אנחנו מגיעים הן רוצות לדעת איפה המרחב המוגן. כל אמבולנס מזכיר להן שזו לא אזעקה ומיד מגיע המשפט "יש עכשיו הפסקת אש!". כשאני שומעת את המשפט הזה מפיה של ילדה בת 7, זה מצמרר אותי כל פעם מחדש. תובנות מבוגרות שמקדימות את זמנם אצל ילדים מעציבות אותי. אנחנו המבוגרים שרוצים למחוק מהר ולעבור הלאה, נעצרים כל פעם מחדש בגלל משפט תמים שנזרק לאויר ומאחוריו מתגלה לנו שריטה.

אני לא באמת יודעת איך הקיץ הזה ישפיע עליהן בעתיד. אני רק יכולה לחבק ולנסות לתמלל את הרגשות שלנו.

כבר הבטחנו להם בעבר ש"עכשיו לא תהיה אזעקה", כשנסענו צפונה באוגוסט, ודווקא שם, באוהל, מתחת לעצי פקאן, זה תפס אותנו. הן כבר ישנו, והתעוררו מהאזעקה הכי חזקה ששמענו אי פעם. ולא היה לאן ללכת. התחבקנו ארבעתנו ליד האוהל. הלב שלי דפק כמו מטורף, הצמדתי את הקטנה אלי והרגשתי את הלב שלה בוער. ואז שקט. ואז הבומים של ירי צה"ל לכיוון לבנון. רעש מחריד אוזניים. ומסביבנו ילדים בוכים ומשפחות אורזות הכל ונעלמות. ילדה בוכה מרחוק "אני רוצה לחזור עכשיו לגבעתיים !!!!!" סרט רע. הבנות שלנו חזרו לישון, התעוררו קצת מהבומים, אבל המשיכו לישון. הדיווחים אמרו קטיושות בשטח פתוח ליד קריית שמונה. זה בדיוק איפה שאנחנו: שטח פתוח ליד קריית שמונה. אז מה עושים ? נשארנו שם עוד שלושה לילות. והיה מדהים !

אני שואלת את עצמי המון – למה נשארנו? למה לא פשוט ברחנו? זה היה האינסטיקט שלי, מודה. הסתכלתי על יאיר , העיניים שלי בטח הזכירו לו מבט של עכבר נואש במלכודת, ולא אמרתי לו כלום, רק ביקשתי לברוח במבט קרוע. הוא רצה להישאר. זה לא הפך למריבה. אני חושבת שהפחד הגדול שעטף אותי השאיר אותי בלי כוחות להתנגד. בדיעבד, הוא צדק. הבנות לא ביקשו בכלל לחזור הביתה. רק היו מאוד מאוכזבות שהבטחנו להם שלא יהיו כאן אזעקות ובכל זאת היו. הסברנו להם שכך חשבנו גם אנחנו והיינו מאוד מופתעים, אבל אנחנו חושבים שזה היה משהו חד פעמי שלא יחזור על עצמו. אבל למה שיאמינו לנו בעצם ?

יותר מכל, אני מרגישה שזה המקום המדמם שלי. אולי ההבטחות שלי לא שוות כלום? אולי לא כדאי להאמין לכל מה שאני אומרת? אולי האמון שהן רוכשות לי נפגע ועכשיו הן צריכות לבנות לעצמן מערכת ביטחון מקבילה, אחרת שלא כוללת אותי ? הן בכלל יכולות ?

ברגע שהפכתי לאמא נשבעתי שמעכשיו ועד מותי אני עושה הכל כדי לשמור על הילדים שלי, האמת שאת ההבטחה הזו הבטחתי אפילו לפני ההורות, כשרק חיכיתי לה. ומאז שאני אמא אני רק מגלה כמה קשה וכמעט בלתי אפשרי לקיים את ההבטחה הזו. יש המון דברים שאינם בשליטתי.

הפתרון היחיד שיכול להיות, כנראה, הוא לעזור להן לצמוח להיות חזקות, עצמאיות, דעתניות. כאלה שיכולות להתמודד עם הבטחה שלא מומשה ואכזבה. דברים שעד היום קשה לי לעשות בעצמי.

כל הבלוג שלי מדבר על ההדהוד של הורה אל מול הילד שלו, וכאן במקום של הבטחות שלא מתגשמות ההדהוד הזה עוצמתי במיוחד. אז מה אני עושה כשאני במצב הזה ? שהובטח לי משהו ובסוף לא קרה.  אני נותנת לעצמי להיות בתוך הצער והכעס כדי שאוכל להיפרד – ואז בטח לא נעים להיות לידי, אבל אני משתדלת להגיד מה הסיבה להתנהלות הלא נעימה שלי. ואם לא, אז למזלי יש לידי מישהו ששואל – מה נהיה ? ואז אני משתפת. כשזה נרגע, אני מנסה למצוא נקודת אור חדשה שתשמח אותי. על הנייר זה נשמע אולי פשטני וקל, אבל ממש לא ולא. וזה גם לא קורה תוך עשר דקות. זה יכול לקרות גם במשך חודשים. תלוי בגודל האכזבה. וכשלבנות זה קורה, אני עושה אותו דבר. לאפשר התפרקות ואז לאסוף. וכשזה קורה למשפחה שלמה, כמו שקרה בקיץ האחרון, אנחנו כולנו צריכים להחזיק חזק אחד בשני, כדי שאם מישהו יתפורר השני ידביק.עץ וצבי יעל

שלושת הימים אחרונים שלנו בקמפינג היו נפלאים. כמובן שהיה שם פער גדול בין חיים בטבע ומים זורמים לבין פחד מכרסם. האש של הסורים נשמעה חזק וברור בנחל שניר, גם כשאצלנו כבר הוכרזה הפסקת אש. ואולי בגלל זה, זה היה כל כך כיף ? כי התעקשנו לחגוג את החיים בדרך בה אנחנו הכי נהנים? כי מיצינו את החופש ? כי למרות הכל ועל אף התעקשנו לאכול ג'אנק על גדת נחל קפוא, לחפש שממיות, לתת שמות לשפיריות, להכיר חברים חדשים, להתחבק ?

קמפינג בימי שלום, בהחלט ובהחלט תנסו את זה בבית…  קמפינג תחת טילים – אל תנסו את זה באוהל… (אני מבטיחה, לקראת סוכות, פוסט אופטימי על קמפינג …)