אמא אחת. פסיכולוגית אחת. מיליון חרדות של הורות – חלק ב'

ב"אמא אחת. פסיכולוגית אחת. מיליון חרדות של הורות – חלק א'" למדתי שאני כנראה נוטה לדאגנות יותר ממה שאני מעוניינת להיות. למרות שזה מאוד ביאס אותי, זה גם ממש לא הפתיע אותי.

הנה המשך השיחה שלי עם אילת דישון רצקובסקי – פסיכולוגית קלינית וחברה טובה שעשתה לי ניקוי יסודי לחרדות כולל פאנלים, מקווה שיום אחד תעשה לי גם תריסים !

למה יש תחושה שחרדות זה רק של אמהות ?

המון פעמים זה נראה שאבות יותר "קולים", למרות שכבר הבנתי (בחלק א') ש"קול" זו לא מילה חיובית בהקשר הורי… מצד שני אמהות מקבלות את התיאור הלא מחמיא "היסטריות", יותר מאבות. מרגיש כמו עוול לשני הצדדים.

"גברים מגיבים אחרת מנשים מכמה סיבות, הראשונה כי אנחנו באמת שונים במבנה הביולוגי-כימי-פסיכולוגי שלנו, הסיבה השניה כי החברה מכתיבה לנו שהיא מצפה מאיתנו תגובה שונה והסיבה השלישית היא כי לעיתים גברים לא מפרגנים לעצמם לפחד.

מחקרים מוכיחים שביטויי מצוקה אצל גברים מופיעים באופן שכיח יותר בהתמכרויות ואלכוהליזם, לעומת נשים שביטויי המצוקה שלהם מופיעים באופן שכיח יותר כבעיות נפשיות/רגשיות. נשמע אולי מוזר אך להרבה גברים יהיה "קל" יותר להיות מתויג כאלכוהליסט מאשר כחרדתי. כמובן שלא בכל תרבות מבטאים חרדה באותה דרך. בגדול גברים ונשים מרגישים אותו דבר בפנים, יחד עם זאת הם מבטאים את זה שונה לחלוטין החוצה. אז לא, אבות הם לא יותר "קוליים" …

מצד שני חבל בשביל הגברים שהחברה לא מאפשרת להם את הונטילציה שהיא מאפשרת לנשים. חבל שהחברה לא משדרת יותר פתיחות לחרדות וקשיים אצל גברים. זה הפסד שלנו… "

נשים וגברים

נשים וגברים

איך נפטרים מפחד, בושה ורגשות אשם ? 

בואי ננסה לנתח רגע אחד בו יש פחד/חרדה ורצון להשתחרר מהם אבל  זה לא מצליח. הנה סיפור לדוגמה ששמעתי מ"חברה" (-: …. נקרא לה י'.

המקרה: רגע אחרי שנפרדה מביתה בגן, כשהיא סוגרת אחריה את השער, י' נזכרת שלא עדכנה את הגננת במשהו חשוב לגבי הבת שלה, והופ היא נכנסת להילוך של פחד: דפיקות לב, התנשמות וכד'. רק בגלל שלא עדכנה. יחד עם זאת היא כל כך מתביישת להתקשר לגן כדי לא לצאת האמא ההיסטרית, שהיא נשארת תקועה עם המצב הזה, עד שמשהו אחר מסיח את דעתה והמתח דועך.

לטיפולך, אודה.

"טוב, אז מה שי' צריכה לעשות זה … לנסות ולעשות ניתוח מידי של מה שקורה כדי להבין איך לעזור לעצמה. הפחד הביא אותה לתחושה של חוסר שליטה ואיבוד חופש – התחושות הפיזיות. עכשיו המאמץ שלה הוא לצאת מהשיתוק הזה. היא צריכה עזרה בשביל לצאת מזה. כלומר היא צריכה להתקשר לגן ולדווח את מה ששכחה להגיד ולשחרר את עצמה. אבל היא לכודה כי הבושה עוצרת אותה. המשימה האמיתית היא להיפרד מהבושה. היא צריכה להבין שזה לא משנה איך היא תצטייר בעיני הצוות בגן, חשוב שהיא לא תסתובב עם המועקה.

עלינו לזכור שאנחנו השגרירים הטובים ביותר של הילדים שלנו, הם בחסותינו ואנחנו צריכים לייצג את טובתם מול העולם. אם המחיר שנשלם הוא תיוג שלנו כהורים דואגים מול שאר המטפלים שלהם (מורים/גננים), אז המחיר סביר. אם נשאר עם הפחד והבושה, אנחנו פוגעים בבריאות הנפשית שלנו."

ואני מיד מלבה את האש ב:

ואם יקרה משהו בגלל "הבושה" אז בכלל הלך עלי… כאן כבר צף כל עניין רגשות האשם. כי אם לא אעשה כלום, ויקרה משהו, לא צריך לקרות משהו גדול, יכול לקרות גם דבר קטן, שלא לומר קטנטן, בשביל לפתח רגשות אשם.

"אם קרה משהו אני "מרשה" לך להרגיש רגשות אשם במשך 7 דק' וזהו. מעבר לזה אין בזה טעם. זו רק נבירה שלא מועילה לאף אחד. בטח לא לך. זה כמו ג'יפ בחול טובעני. לתפקד מתוך רגשות אשם זה תפקוד לא בריא."

רק 7 דק' ? מה זה, סיגריה מטכ"לית ?

"תדעי לך שההורה המושלם צריך לשאוף ל7 שניות!"

מהההה ?

"אבל מי אמר שצריך להיות מושלם ?"

לא אני !!!

"אבל רגע יעל, אני רוצה לחזור למה שאמרתי קודם לגבי היכולת שלך לצאת מהבושה. זו חוויה מעצימה. זה שחרור עצמי. היכולת להוציא החוצה את החשש ולא להישאר איתו לבד, על אף מה שאולי מישהו יגיד. זו גדילה !"

למרות שלגדול זה כואב, השתכנעתי… אני לוקחת את זה אל החיים שלי. המסע לפרידה מהבושה מתחיל עכשיו! מעניין לאן הוא ייקח אותי (בתחום ההורות בכל אופן). אני גם הולכת לתרגל את עניין 7 הדקות של רגשות האשם. ממליצה גם לכם וספרו לי אם הצלחתם או לא…

אנחנו כבר צריכות לסיים למרות שנראה לי שרק התחלנו… דבר אחרון לקוראים ?

"החברה המערבית שאנחנו חיים בה יכולה להיות מלכודת להורים. אנחנו נדרשים לעבוד המון שעות, אחרי לידה צריך לחזור לעבודה בתום שלושה חודשים, אנחנו מנותקים מהתפקיד הטבעי שלנו כהורים ומגדלים, הרבה יותר מבעבר. יחד עם זאת קשה מאוד להישאר עם הילדים בבית עד גיל שנתיים (כלכלית כמובן, אבל לא רק) אין שום קהילה מסביב לאם שרק ילדה. זו בדידות איומה. אז גם מי שכבר רוצה ויכולה לעשות את זה נתקלת בקשיים לא פשוטים.

תרבות ה"שגר ושכח" היא גם לא כל כך בריאה לילדים, כי הם כן צריכים אותנו בסביבה והיא גם מביאה סל חדש גדוש של קשיים רגשיים להורים כמו פחדים וחרדות. להיות היום הורים זה הרבה יותר קשה ממה שהיה בעבר, מהבחינה הזו. מבחינות אחרות יש גם הרבה הקלות.

למי שקשה, שידע שהוא לא לבד, יש  סביבו עוד הרבה הורים שמרגישים אותו דבר. אז כדאי וצריך שיפנה לקבל עזרה. כי אין סיבה לעבור את זה לבד. "

טוב, מבחינתי, כל מילה נוספת מיותרת. פשוט תנסו את זה בבית !

אם הפוסט עשה לכם חשק לשאול את אילת עוד ועוד שאלות, כתבו אותן למטה בתגובות (לא בFB) ואילת תשמח לענות לכם.

אמא אחת. פסיכולוגית אחת. מיליון חרדות של הורות – חלק א'

אם היה אפשר להעלים את כל הפחדים שהתווספו לחיים שלנו מאז שנהיינו הורים – תוחלת החיים של כולנו הייתה עולה בעשר שנים. זו עובדה שאני המצאתי הרגע. אבל אני בטוחה שהיא נכונה ונראה מישהו מכם מנסה לסתור אותי …

יום אחד כשכבר לא יכולתי יותר עם כל הפחדים האלו, לקחתי את כל הקישקעס הרופסים שלי ושפכתי אותם מול אילת דישון רצקובסקי פסיכולוגית קליניתשהיא חברה טובה, אשת מקצוע מצוינת, ואמא מעוררת השראה.

זו שיחה שהעירה אותי. אז הרגשתי שאני חייבת לשתף. אולי עוד מישהו כאן צריך השכמה.

אסור להתייאש יש אור בקצה המנהרה !

אילת, איך אני יכולה לדעת שהדאגה שלי לבנות בריאה ולא חוצה את הגבול הלא טוב של החרדה/חרדתיות ?

"חשוב להזכיר שיש הבדל בין דאגה לדאגנות. דאגה היא ביטוי בריא לאהבה, דאגנות היא דבר שלא מטיב עם ההורה ולא מטיב עם הילד. באנגלית קל יותר לעשות את ההבחנה בין worried – דאגנות, ל – care – דאגה. דאגה מניעה אותנו לעשות דברים, דאגנות משתקת אותנו. דאגנות זה מקום לא בריא בו אנחנו מרגישים תקועים ולא יכולים לנוע."

וכל הזמן הזה שאיילת מדברת אני אומרת לעצמי – אוקי. יש מצב שחציתי את הגבול, איך אני חוזרת אחורה ? ולמה לעזאזל אני לא קולית ???? בכלל מאז שאני הורה, הקוליות (אם היה לי גרם ממנה) נעלמה לנצח.

"cool ? שוב, אני מתייחסת למילה באנגלית, הוא קר. זה לא טוב באותה מידה שהיסטריה לא טובה. וזה לא ממקום שיפוטי כמובן, זה פשוט לא טוב להורים ולילדים באתה מידה. העבודה שלנו כהורים היא להתפתח באופן אישי ולהפעיל את יכולת ההתפתחות הזו אצל הילדים. אנחנו צינור להתפתחות הילדים שלנו. אם אנחנו נשאר "קול" קרים, מרוחקים, לא נגישים – זה לא יביא להתקדמות רגשית אצל הילדים. מצד שני, אם נהיה דאגנים, נייצר דאגנות אצל הילדים שלנו."

או, הנה חרדה שלא חרדתי מספיק לאחרונה. אז איך לא אצמיח דור חדש של ילדות דאגניות ?

"הורה לא יכול לתת מה שאין לו. אי אפשר לדון הורים על הורותם. מעטים האנשים שהם רעים ועושים רע לילדים, אלו מקרי קיצון, לכן אני לא דנה הורים. אבל זה לא פותר את ההורים מהאחריות שניתנה להם ומגודל המשימה. לכן מה שצריך לעשות זה לטפל בהורה, לעזור להורה להתמודד עם עצמו, כדי שלא יעביר את אותן תחושות לא טובות הלאה. ד"ר דונלד וויניקוט כתב: לא משנה מה אתה אומר או מה שאתה עושה, משנה מי אתה. לדוגמה: את יכולה בבית לדבר על שלווה, אבל אם את זזה ומתנהלת בחוסר שלווה, זה מה שתשדרי וזה מה שהילדים יקלטו. כדי לשדר שלווה את באמת צריכה להיות שלווה."

יש לי הרבה פחדים שקשורים לביטחון שלהן מחוץ לבית. אנחנו אמנם גרים בעיר ואין הרבה אפשרות להסתובב לבד ברחובות, כרגע הכל מבוסס על הסעות (שלי!), אבל לפעמים עם כמה שזה מבאס להיות תקועה באוטו, אני קצת מודה על זה, כי אין לי מושג מה אני אעשה כשהן יהיו כבר גדולות ויוכלו ללכת לבד. אני גם חוששת להעביר מסר לא נכון, כי אני יודעת שמה שאני מרגישה הוא קיצוני ולא פרופרציונלי.

"את צריכה להיות ברורה. אם זה נורא מסוכן ללכת לבד (כבישים וכד') אז שהילדות לא ילכו לבד נקודה. אם הן צעירות אז אין בעיה בכלל, הרי מומלץ עד גיל 9 לא לחצות כבישים לבד.

אם זה לא באמת מסוכן, וזה רק החרדות שלך אז תלמדי אותן איך להיזהר ולשמור על עצמן. למדי אותן כך שתוכלי לסמוך עליהן לשמור על עצמן ותתמודדי את עם החששות מפני דברים שאינם תלויים בהן. אבל להגיד להן שזה מאוד מסוכן בחוץ וגם לתת להן להתסובב בחוץ זה מסר כפול שייצר חרדה גם אצלן."

אוקי. הנה שיעור חשוב ! להיות ברורה. קודם עם עצמי ואחר כך איתן. ומאחר ועד גיל 9 יש לי עוד בערך שנה, יש לי מספיק זמן לתרגל ! איזה מזל …

אור !
אור !

בקטלוג הפחדים שלי, שהוא ממש מתחרה ראוי לקטלוג של איקאה, רק שניתן להוציא אותו יותר מפעם בשנה, אי אפשר להתעלם מזכרונות ילדות. זה כמובן מיד מעלה  תחושות לגבי ההורות של ההורים שלי ומה אני עושה ביחס לזה.

"אני רואה יחסי הורים וילדים כמו מירוץ שליחים." אומרת אילת ואני שומעת את האסימון עם החור, משנות השמונים, נופל לי ליד האונה השמאלית… "אנחנו לא צריכים לשחזר את מה שעשו איתנו ולנו ואנחנו לא צריכים לעשות ההיפך הגמור, אנחנו צריכים ליצר את הוריאציה שלנו. לקבל את המקל ולרוץ איתו הלאה. אבל בפועל זה הרבה פינג פונג. הלוך, חזור. קצת שחזור של מה שהיה, קצת וריאציה, קצת ההיפך כי רוצים להתרחק, כשהמטרה היא להתפתח. את צריכה לראות את ההורה שלך, ולהמשיך ממנו, בלי לדרוס אותו, בלי לבקר, אבל גם לא לשעתק. ליצר משהו חדש."

ילדים מכריחים אותנו לגדל זהות משופרת לאני שלנו. אם חשבנו שהתייצבנו כבר כבוגרים, לפני ההורות, הנה באה ההורות ונותנת לנו כאפה !!! מנענעת את הכל, גם בכל ילד זה קורה מחדש, ונכפה עלינו להתייצב ולעצב שוב ושוב ושוב. והאמת שזה מתיש… וכשעייפים פיזית ורגשית – פחדים נוטים לתפוס עלינו טרמפ בקלות…

אילת, בואי נגיד שכבר זיהיתי עם עצמי מקומות שבהם אני נוטה ליפול למלכודת הדאגנות. אצל כל הורה זה בטח שונה, אצלי למשל זה ביטחון פיזי של הבנות, אני יכולה ליפול לתהום של פחדים רק מ"אולי" שהיה יכול להתרחש. מה אני יכולה לעשות כדי לא ליפול לשם ?

"פחד, הוא דבר טוב בסופו של דבר, כי הוא מעורר. הוא מחדד את החושים וגורם לך לפעול. אם את חיה עם הפחד הזה של "הבנות לא מספיק בטוחות" אבל לא עושה שום דבר למגר אותו ואת רק יושבת ודואגת שיקרה לבת שלך משהו בגן או סתם, אני ממציאה, את יודעת שהמדרגות בבית שלך מחליקות אבל את רק מודאגת ממה יקרה ולא זזה, אז את במצב של טחינה. את טוחנת את הפחד ולא זזה. אז, גם הפחד כבר לא קשור בבנות, כי את לא באמת עשית משהו כדי למנוע את ה"איומים". אבל אם הפחד מניע אותך להתנדב לצוות הבטיחות בגן, אז הצלחת לנתב את החשש למקום פרודוקטיבי. אם הדבקת שטיח למדרגות, אז עשית מה שאפשר כדי למנוע החלקה."

רושמת לעצמי : לא לטחון. אוכל – כן, מחשבות – לא !

השיחה שלנו המשיכה והמשיכה, אבל אתם לא חייבים לאמן את שרירי הסבלנות שלכם יותר מדי. אנחנו אוהבות אתכם חסרי סבלנות ומופרעי קשב בדיוק כמו שאתם. בחלק ב' של הפוסט נדבר על מה עושים עם בושה, רגשות אשם וגברים ? לא בהכרח בסדר הזה …. אבל בינתיים תנסו את זה בבית !

אם הפוסט עשה לכם חשק לשאול את אילת עוד ועוד שאלות, כתבו אותן למטה בתגובות (לא ב – FB )ואילת תשמח לענות לכם.