7 דברים שישמרו על השפיות שלכם, כשהילדים חולים

זה נכון שנגמר החורף, אבל מסתבר שאף אחד לא הזכיר את זה לכל החיידקים שהגיעו אלינו הביתה בחודש האחרון. חיידקים מנג'סים שתוקפים איברים שונים: בטן, גרון, ריאות ושות'. חיידקים שמעלים את החום, שמעיקים בשיעולים, שגומרים לנו את הטישו ושמעמיסים על מכונת הכביסה הרבה שעות נוספות. נו, כאלה חיידקים, מכירים ? אז מה עושים כשהילדים חולים ? רופא וזה, זה ברור. אני מתכוונת מה עושה הורה שאמור גם לעבוד ולתפקד בתוך כל האקמולי הזה ?

שנברח לאלקפולקו ? 

הבנתי שברוסיה יש מרפאות שאפשר להפקיד בהן את הילדים בבוקר, ללכת לעבודה ולחזור בערב לקחת אותם. כששמעתי על זה לראשונה, לפני כמה שנים, זה נראה לי מטורף שילד גם צריך להיות חולה וגם צריך להיות מורחק מהבית שלו רק בשביל שההורים שלו יוכלו להתפרנס. מיד רציתי להלשין ליצחק קדמן הרוסי. מה שלא הבנתי, זה שבמדינה שאזרחיה נשחקים תחת יוקר מחייה לא הגיוני מול שכר זעום, זה כנראה הפתרון הטוב ביותר בשביל כולם. אם קודם היה בי קמצוץ של שיפוטיות כלפי ההורים הנוטשים במרפאות, היום אני בביטחון מלא, מבקרת את המדינה על שלטונה וכלכתה ולא את הבחירות של ההורים, שרק מנסים לשרוד. אני לא אתפלא אם בקרוב יהיו כאלו מרפאות גם בארץ. לא כולנו צמודי סבים ויכולים להזעיק אותם מתי שרק נצטרך. לא כולנו עובדים במקומות שיכולים להכיל את הטיפול בילדים חולים. נשמע נורא, נכון ? אבל זו המציאות שלנו.

אז רצתי לפייסבוק … 

עניין אותי לדעת מה חברים שלי חושבים על להביא ילד חולה לעבודה, אז שאלתי, בקבוצה שאני אוהבת בפייסבוק. קבלתי שלל תגובות, החל מ"חוסר אחריות מוחלט" וביקורת קטלנית על ההורות שלי ועד ל"לפעמים אין ברירה". אני מודה שבתור עצמאית, שרב הזמן עובדת מהבית, יש לבנות שלי את הכישרון הנדיר לחטוף מחלה דווקא בזמן שיש לי פגישה חשובה שנקבע מזמן ושאין דרך לדחות אותה. ולא, אין לי תמיד סבתא בשלוף. וגם לא מטפלת. או כסף למטפלת. אז כן, כבר עשינו נובימול, אני והבנות, בשירותים של כמה משרדים ויצאנו מזה בסדר.

להגיד לכם שלא היו לי ייסורי מצפון על העניין? היו לי. קצת. אבל אני יודעת שגם אין לי ברירה המון פעמים. יש לי חברה שבעלה שכיר והיא עצמאית, היא ספרה שהם עשו חישוב ויותר משתלם שהשכיר מביניהם יקח יום מחלה מאשר שהיא תאבד יום עם לקוחות. נשמע לכם הגיוני שזה מה שאנחנו נאלצים לעשות? לחשב ימי מחלה של ילד מול הרווח הכלכלי העתידי שלנו? מה נהיה כאן?

ואני כמובן מתעלמת כאן מהמחלות של ההורים, מפאת קוצר הפוסט, אבל ברור לכם שיש המון אנשים שמגיעים חולים לעבודה, כי הם פשוט לא יכולים להחסיר ימים. כן, זו החברה שיצרנו לעצמנו. כזו שלא מאפשר לגוף להבריא. זה מצער אותי לכתוב את זה כשאין לי אפילו מחשבה אחת שיכולה לפתור את התופעה. אם לכם יש, אשמח לקרוא אותם בתגובות.

ילדים חולים

7 דברים שישמרו על השפיות שלכם, כשהילדים חולים 

אחרי שקיטרתי לכם ובדרך גם הסברתי לכל מי שעובדיו הם הורים והוא לא, למה אנחנו ההורים נאלצים להיעדר לא פעם… הנה מה שהורים כן יכולים לעשות כשהילדים חולים ולא זו לא המלצה מרופא… זו רק המלצה איך לא לאבד את השפיות.

1# אל תתעצבנו

לפעמים התגובה הראשונה שלנו כשאנחנו מגלים שילד חולה היא עצבים. זו התגובה שלנו לשינוי שנכפה עלינו בכח: איזה באסה שעכשיו צריך לתכנן את כל המסלול מחדש. הגיוני שזה יעצבן. לא ? יחד עם זאת הקריזה צריכה לקחת פרק זמן קצר מאוד, לא כדאי לדהור על תחשות העצבים אל עבר האופק. כדאי להיפרד מהכעס מהר כדי שתצליחו לראות איך מכילים את השינוי המפתיע הזה ואולי אפילו תגלו שיש פה גם חצי כוס מלאה. כן, מחלה יכולה להיות גם זמן איכות עם הילד, כזה שלא הצלחתם ליצר כי תמיד יש בסביבה עוד ילדים או סתם משימות של הורים. אני יודעת שזה קל לכתוב "אל תתעצבנו" וקשה מאוד ליישם, אבל תבטיחו שתנסו…

2# ריפוד עצמי

תוודאו שגם אתם, ההורים, מקבלים תמיכה רגשית וחיבוק, ממישהו בוגר, שהחום שלו הוא 36.6. אם יש ממש עזרה, כמו מישהו שיחליף אתכם, אפילו רק לשעה כדי שתצאו להתאוורר בחוץ, זה מעולה. תרפדו את עצמכם כמה שאפשר ובקיצור, אל תשכחו את עצמכם…

3# חבר טלפוני

אם יש הורים שמחלות ממש מכניסות אותם למתח – כדאי לדבר על זה ולשתף, כי בשביל להיות המבוגר האחראי, אנחנו זקוקים למעט שליטה עצמית. תתקשרו חופשי למוקדי רפואה אפילו אם אתם יוצאים היסטריים, עדיף לצאת היסטרי מאשר להיטרף עם הפחדים ויש סיכוי ששיחת טלפון ועצה מאחות יכולות להרגיע אתכם. היום גם אפשר לשאול ברשת – אבל אל תעשו את הטעות ותאבחנו בעצמכם מחלות לפי מה שקראתם, אוי לא. זה רק מגביר את החרדות.

4# הזמנה לעזרה

אם אתם מרגישים שהמחלה היא אחריות רק שלכם ובן הזוג שלכם לא בתמונה, תגידו לו שאתם בודדים במערכה, ותזמינו אותו להצטרף. בדידות תביא אתכם לקצה מהר יותר ממה שאתם חושבים. אבל אין מה לזרוק לו/ה את זה לפנים בהתרסה של "פעם אחרונה שבדקתי לא הייתי חד-הורית…" זה אולי ישחר קיטור, אבל לא יגייס. מומלץ יותר משהו כמו: "קשה לי, אני צריכה עזרה, אתה יכול לעזור לי ?" פלוס חיבוק קטן וזה יסגור לכם את הפינה הזאת.

5# let it go …

זה לא הזמן להתעקש עם הילדים על עקרונות. תדאגו למה ששומר להם על הבריאות ומאיץ להם את ההחלמה, אבל זה ממש לא הזמן ל"חינוך". הם רוצים לבהות במסך ? שיבהו כמה שירצו.

6# לפתוח פה גדול … 

מיצאו דרכים יצרתיות לתת להם את התרופות כך שזה לא יהפוך למאבק, יש ברשת הרבה מאוד עצות, תגגלו. נסו להיזכר איך הרגשתם אתם כילדים ואם היה שם משהו מעיק, נסו לא לשחזר אותו כהורים לילדים.

7# אם אין ברירה …

אם אין ברירה … ואתם בכל זאת צריכים לקחת אותם לעבודה ? תשחררו את עצמכם מרגשות אשם. הילדים ישרדו את זה וגם הבוס/ית שלכם. פעם אמרה לי מישהי שרגשות אשם זה לאנשים שיש להם יותר מדי זמן פנוי 🙂 …

ולסיום… כשהם קטנטנים וחולים אנחנו שם בעיקר בשביל לחבק, להניק, ללטף את הראש, לתת תחושה של ביטחון, אך האמת שהתפקיד שלנו לא משתנה בהרבה כשהם כבר גדולים – אולי חוץ מה"להניק"… אז כן, "אפילו" מתבגרים צריכים חיבוק וליטוף כשיש להם חום/כאבים, גם אם הם נראים כעוסים 95% מהזמן, שווה לנסות, כי יש סיכוי שהכיווץ שיש להם בין הגבות יגוהץ…

אשמח לקרוא עוד רעיונות שישמרו על השפיות, אז כתבו לי בתגובות. שרק נהיה בריאים ושפויים !

איך להפחית שעות צפייה בטלוויזיה ואיך הפכתי לאלפא-אמא.

שאלתי אתכם השבוע, בפייסבוק, על מה תרצו לקרוא. ברוב מוחץ בקשתם לדעת איך להפחית את הזמן שמבלים הילדים שלנו מול המסכים (טלוויזיה, ניידים, מחשבים, אייפד). יש לי הרבה יותר מדי מה להגיד על מסכים, אבל אתם תצטרכו להודיע בבית שאתם מאחרים בשביל לקרוא הכל, אז אחסוך לכם ואהיה סופר-ממוקדת. מתאים?

איך תדעו שהגזמתם עם המסכים ? 

הנה 6 שאלות בלבד, לגבי הילדים שלכם.

  • האם אתם מרגישים שזה מנהל אותם?
  • האם אתם מרגישים שהם מייחסים חשיבות רבה יותר לזמן שלהם מול המסכים מאשר לדברים אחרים?
  • האם מישהו אחר העיר להם שהם מבלים עם המסך יותר מאשר איתו (חבר/אח)?
  • האם הם זנחו תחביב שהיה להם בגלל שימוש במסכים?
  • האם קרתה להם פאשלה בגלל הצמדות למסך?
  • האם הם מרגישים מחויבות כלפי משהו/מישהו בצד השני שבגללה הם "חייבים" להיכנס ? "זה לא בשבילי, פשוט מחכים לתשובה ממני…"

אחרי שעניתם לגבי הילדים, אתם מוזמנים לשאול גם את עצמכם. ומה שאני מציעה לגבי הילדים – אתם יכולים להחיל גם על עצמכם.

אם עניתם על שתי שאלות, לפחות, ב"כן", אתם בכיוון להגזמה. אם עניתם על כולן ב"כן" אתם כבר שם. אבל הי, אל תתייאשו ואל תלקו את עצמכם, אני כאן בשביל להגיד לכם שאתם לא לבד, אני לוקה באותה תסמונת ומקווה לתת לכם כלים בשביל לצאת מזה. וואוו, אני ממש מרגישה אלן קאר, או שלא …

dudu s rn nm

איך מרחיקים ילדים מהמסך ?

ילדה אחת חמודה, הביעה תנועתיות יתר בכיתה שלה, מפה לשם התברר שיש לה יותר מדי שעות מסך ופחות מדי שעות ריצה במרחבים. האמא שלה הודתה בפני המורה שיש לה קושי להגביל במסכים, אז היא קבלה עצה מהמורה: "מערכת ימים לצפייה בטלוויזיה". ממממממה ? וכאן יסתיים הסיפור בגוף שלישי ונעבור לגוף ראשון, כי זה מתיש.

דבר ראשון, כששמעתי על הרעיון לעשות לו"ז של מתי רואים טלוויזיה ומתי לא, נכנסתי למתח. מה זה אומר עלי ? מה, ההורות שלי תהיה מתוכנתת? היא לא תהיה ספונטנית? מסתבר שהרעיון המקורי שלי להיות ספונטנית וזורמת מול הבנות לעיתים לוקה בחסר, כי כשאני לא בטוחה בעצמי או מתלבטת אני לא מצליחה לעמוד על דעותיי ועקרונותיי.

למה אני מתכוונת ? כל אחר הצהריים כשאנחנו נכנסות הביתה ועולה השאלה "אפשר לראות טלוויזיה?" אני צריכה לדעת מה התשובה שלי ומה הנימוק. אם התשובה היא "לא", אני צריכה לדעת למה לא, לנמק בהתאם, "כי ככה זו לא תשובה" ולשאת בתוצאות. לעיתים ה"לא" שלי לא יוצא מספיק בטוח בעצמו ואז אצל הקטנה יכולה להיות התפרקות טוטאלית הכוללת מחמאות בסגנון "את האמא הכי מעצבנת בעולם" – תודה, תבואי כל יום. אצל הגדולה זה בא ביותר פרקטי כמו "אז מה נעשה?" – נכון, מה לעזאזל נעשה…? בקיצור, זה משא ומתן מתיש שיכול לחזור על עצמו המון פעמים ודי נמאס לי ממנו. אז עשינו מערכת ימים לצפיית בטלוויזיה.

איך מכינים מערכת ?

ישבתי אתן על כוס תה וביסקוויטים ואמרתי להן שאני רוצה שנעשה מערכת שתסדר לנו את אחר הצהריים, כדי שיהיה לנו יותר קל לקבוע עם חברים (עם שתיים זה באמת נהיה מסובך) וכדי שיהיה לנו יותר נעים אחת עם השנייה. האמת שהן לא היו זקוקות לכל כך הרבה הסברים, חפירות זה של מבוגרים. הגדולה קבלה את המשימה לצייר ובכל יום צוירה הפעילות המתוכננת. הקטנה איבדה את הביסקוויט בתה וציחקקה שהוא צף. הן בחרו צבעים וציורים לכל פעילות, ממש ישיבת מיתוג.

לטלוויזיה הקצנו שלושה ימים. אחד באמצע השבוע, יומיים בסוף השבוע, מישהו פה צריך לישון צהריים… לא? הכנסנו למערכת עוד דברים כייפים כמו החוגים שהן אוהבות, ימים שאפשר ללכת לגינת משחקים (למרות שמבחינתי כל יום מתאים, אבל שיהיה) וכד'. אם יש יום קבוע של סבא/סבתא/בייביסיטר זה גם יופי של יום לציון. עשינו את זה יחד, תלינו על המקרר וכל יום אנחנו מזיזות את המגנט ליום המתאים. תכניסו למערכת שלכם מה שאתם רוצים לאזן: שעות מחשב / נייד / אייפד ותנו לזה שבוע.

או שלא ...
או שלא …

איך המערכת שינתה את חיינו ?

היום הכניסה הביתה נשמעת אצלנו ככה:

  • "איזה יום היום?"
  • "יום ראשון"
  • "זה יום טלוויזיה"
  • "לא"
  • "טוב"

טאדאם ! בלי התפרקויות, בלי עצבים. למה ? כי מצד אחד הן מקבלות על עצמן את ההחלטה, שלקחנו יחד. ומצד שני אני כבר חשבתי על זה מספיק זמן מראש, כך שברור לי כבר מה כן יהיה היום ומיד אני שולפת, כמו אקדוחן שיענו לא תכנן את צעדיו שלושה ימי עסקים קודם לכן, "רוצות להכין עוגה ?"… "כן!" והן נופלות על צווארי כאילו הייתי האמא המושלמת ובלי כוונה מורחות עלי נזלת. תודה.

המערכת השבועית מצליחה לאסוף גם את המפוזר ביותר ביקום. אני מודה שבשנה האחרונה החלקיקים ההוריים של מפוזרים יותר מתמיד ואני צריכה מגנט שיאסוף אותם. מוכר לכם ?

יש לי חברות שיש להן מערכת של מה הן מכינות כל יום לאכול וזה נפלא בעיני. כי לכל אחד יש עקב אכילס, המקום בו הוא הולך לאיבוד, מאבד איזון ושיווי משקל אז למה לא לשרטט אסטרטגיה שתעזור לנו לא לנזול לכל הכיוונים. אם יש לכם לו"ז בעבודה מה אתם עושים מתי, מדוע לא לארוז גם את חיי המשפחה פנימה ? לא, זה לא הופך אתכם לאנשים קרים ומחושבים. זה הופך אתכם להורים שזקוקים למסגרת כדי שהילדים שלכם יחושו שיש מי שמנהיג את הלהקה, שיש פה אלפא-אמא, כי כזו אמא אני רוצה להיות.

יש לכם עוד רעיונות שיעזרו לי להיות אלפא-אמא ? אני אשמח לקרוא בתגובות.

אז תנסו את זה בבית !

גמילה: מסקנות ראשונות.

"אני כל כך כועס על אמא שלי" הוא פתאום אומר "היא לא רואה אותי. היא מסוגלת לחשוב רק על זה שאני רעב, צמא או שקר לי. כאילו שאני עדיין תינוק. היא לא מצליחה לראות אותי גבר, אבא. היא לא מצליחה לחצות איתי את הקו של הפיפי-קקי. בגלל זה אז אני מזלזל בה. ואז אני יוצא מניאק לפעמים ומדבר אליה מגעיל. רק רוצה להרחיק אותה ממני. ואז אני מתבייש. כי רק תינוק מתייחס ככה לאמא שלו. אז אולי היא בעצם צודקת ? אני לא יודע. איזה דפוק זה לפעמים להיות ילד." החבר הזה שלי הוא ילד בן כמעט 40 והוא ירה עלי את המונולוג שלו והשאיר אותי על הקו כי הייתה לו ממתינה. כשחזרנו לדבר זה כבר היה על דברים אחרים לגמרי, כי לא היה זמן וזה, אבל השיחה הזו שקעה אצלי… אני יודעת שמה שמציק לו ולי יותר מכל הוא המקום הנוכחי שלנו בשרשרת המשפחתית. העובדה שאנחנו הורים והאפשרות שהילדים שלנו יגידו עלינו בדיוק אותו דבר כשיתבגרו, מפחידה אותנו.

אריה מפחיד

השיעור שלי

היא כבר בת 4 הקטנה שלנו. בשבילי היא תמיד תהיה תינוקת, אבל היא כבר לא. זה משמח אותי ומעציב אותי באותה מידה. מכירים את זה ?

דמיינתי הרבה פעמים את הרגע הזה של הפרידה מהגומי המעופש הזה שהיא מכורה אליו. המוצץ. זה לא יאומן איך דבר כל כך חמוד יכול להגיע לדרגת צחנה כל כך איכותית וחד פעמית. זה סירחון מדויק שאני זוכרת מהמוצצים של אחי וחלפו מאז 30 שנה ויותר. היה לי קשה להפוך את הדמיון למציאות, כלומר להיגמל.

בוקר אחד היא קמה והחליטה שהיא זורקת את כל הבקבוקים והמוצצים לפח. האמינו לי, זה לא במקרה כתוב ברבים, היה שלב שהיו לה 7! מוצצים ועם כולם היא ישנה במיטה… אם הייתה מצלמת רנטגן רגשית שיכלה לתעד את הסצנה הזו ליד הפח, היא הייתה משקפת את זה: ילדה אמיצה, בוגרת שמעזה לגדול מול אמא שמחה, גאה ומבועתת מהצפוי לבוא. בתחרות ה"למי יותר קשה?" מעל הפח – יש סיכוי שהאמא הזו מנצחת, כלומר מפסידה…

כן, בשביל להיפרד טוב ממוצץ/חיתול צריכים לפחות שניים: הורה או שניים, תלוי כמה יש במשפחה וילד. יחד עם זאת, לאורך תקופה ארוכה לא הייתי בשלה לעשות את הצעד. חשבתי על הבכי שלה בלילה, כשלמעשה אני מבינה היום, שמה שהיה לי בראש זה שיפול עלי התיק של להיות המנחמת. תירצתי ב"יש לה געגוע אמיתי ליניקה", כשלמעשה לא רציתי להידרש לקושי שלה. דחיתי את הקץ בשבילי, וסיפרתי לעצמי סיפור שהוא עליה.

הדבר שעזר לנו להגיע לרגע האמת היה ביקור אצל רופאת השיניים שלנו, שהסבירה שאם לא נפרד מהמוצץ עכשיו זה יפגע בעיצוב החניכים והשיניים בעתיד. עם הקטנה דברנו על וסביב זה, אבל עדיין לא היה לי האומץ לעודד אותה לעשות את "ה"צעד. במקרה, קדמה לביקור במרפאת השיניים שיחה שלי עם הגננות שלה, שהזכירו לי שהיא כבר גדולה. כולם מסביבי צדקו ורק אני עוד הייתי תקועה בזה שיש לי תינוקת…

אני בת 5 עם אחי הקטן ומוצץ.
אני בת 5 עם אחי הקטן ומוצץ

 כמה זה היה נורא ? 

בוקר אחד, אני לא כבר לא זוכרת מה היה המשפט שאמרתי לגבי מוצצים וילדות גדולות, היא לקחה את העניינים לידיים ופשוט זרקה הכל לפח. יאיר הביט בי חסר ביטחון ומבוהל, אני הבטתי בו מבועתת ורועדת מפחד. כל אחד מאיתנו כבר נגמל מאי אילו דברים בחיים – זה לא היה קל אף פעם, כן הייתה שם עודף הזדהות… מיד גייסנו את כישרון המשחק שלנו, הדחקנו את החששות והפכנו את זה לאירוע משמח ונפלא ומעצים. אבל בפנים … רצינו לברוח לאמא …

הבטחנו לה 4 מתנות – אחת לכל שנה, כי היא בת ארבע. זה מאוד חיזק אותה שבמשך 4 ימים חיכו לה מתנות. זה אפילו גרם לה אושר לחמש שניות שלמות, בהן המתנה עניינה אותה. הערת שוליים: לכן אנחנו לא קונים מתנות יקרות, אין ממש טעם בזה. דבר קטן וזול עושה אותה מאושרת בדיוק באותה מידה כמו דבר גדול ויקר. מאחר ויאיר הופקד על קניית המתנות הן גם היו מקוריות ומפתיעות. מאז היא מסתובבת עם נחש ירוק מגומי, שמבהיל אותי כל פעם מחדש כשאני רואה אותו מקופל במיטה שלה, הוא נראה אמיתי לחלוטין. כרגע קוראים לו קריקטור (ע"ש הנחש של מדאם בודו).

אבל נחזור רגע להשתלשלות האירועים… ביום הראשון בו היא זרקה הכל היא הייתה יותר בוגרת ומקסימה מאי פעם. אני רק חיכיתי להתמוטטות – ידיי פרושות לאסוף את החלקים שיתפזרו. אבל לא. לא היה קריז. סימנתי V גדול ונשמתי לרווחה.

ביום השני זה קרה. היא התפרקה לחתיכות קטנות – התקף הטנטרום החזק והקשה ביותר שהיה לנו אי פעם. זה היה הרגע ממנו חששתי. אבל שרדנו. מלקקות את הפצעים, אבל בחיים. אני צ'יפרתי את עצמי בכוסית עראק באותו ערב, פריבלגיות של מבוגרת. היא ליקקה את קריקטור כשנרדמה…

dumi rn nm

ביום השלישי היא חזרה למוטב, אבל אני נשארתי בהיכון, לא התאוששתי מההתקף של יום קודם ומאז אפשר להגיד שזה מצב של תיקו. מצד אחד אני יכולה סוף סוף לספר שגם אני נשארתי בחיים אחרי שחוויתי התמוטטות ילדית במקום ציבורי, שכוללת השטחות על הרצפה ואני מחכה שמיכל דליות תשלח לי את הכומתה בדואר ! מצד שני היא מצליחה להגיד לי משפטים כמו "רק מוצץ עוזר לי להתגבר", אז אני יודעת שאנחנו בדרך הנכונה, מדובר בילדה שזקוקה שיתייחסו אליה כילדה ולא כתינוקת.

יש תיאוריה שאומרת שאדם מפנים שינויים אחרי 28 יום… אבל מי סופר ? (אנחנו!) יש להודות שחלק מהקריזות שלה היו לה גם קודם, אבל המראה שלה, נטול הפקק באמצע הפנים, עושה את כל ההבדל.

"קריקטור הנחש הטוב" מאת טומי אונגרר (עם עובד)
"קריקטור הנחש הטוב" מאת טומי אונגרר (עם עובד), ספר ילדים מומלץ.

אפילוג

הקטנה שגדלה, הגיעה בשלה מאוד לפרידה הזו, ההורים שלה פשוט לא סמכו עליה מספיק, אבל הם למדו. עכשיו המשימה של ההורים שלה זה לסמוך עליה שהיא יכולה לישון במיטה שלה כל הלילה … אבל האם ההורים שלה יכולים להיפרד מהביקורים הליליים שלה ?

לגבי החבר שלי, אנחנו ממשיכים לדבר על אמהות שלנו ואיך הן רואות או לא רואות אותנו. ברגעים שאנחנו מצליחים לסובב את המראה המשקפת לכיווננו אנו מצליחים לחבק אותן, לסלוח להן, להבין אותן ואז גם את עצמנו.

תנסו את זה בבית…

איידס ומחלות מין: הורים, מה תגידו לילדים שלכם?

שלום להורים של הילדים הכי נפלאים בעולם !

הורות היא מתנה ואושר גדול. נכון שזה לא פעם מאוד תובעני ומעייף, אבל זה כעין וכאפס לעומת האהבה שיש לנו אליהם. מסכימים? כשהם תינוקות זה מעייף להתעורר בלילה ולהחליף חיתול וכשהם מתבגרים זה מעייף להתעורר בארבע בבוקר בשביל לפתוח להם את הדלת ("שכחתי לקחת מפתח…אופס"). יחד עם זאת אנחנו אף פעם לא מתעייפים מהרצון לאהוב אותם ומהדחף להגן עליהם…

אם הילדים שלכם כבר הגיעו לגיל העשרה, קיים סיכוי שהם מקיימים יחסי מין ואולי עדיין לא. האמת שזה לא משנה כרגע. מה שכן חשוב זה, האם הם יודעים שקונדום הוא אמצעי המניעה הבטוח ביותר כנגד HIV/AIDS ומחלות מין אחרות ? וחשוב לא פחות, האם הם יודעים שאפשר לדבר אתכם על זה ?

כהורים אנחנו עוסקים בחינוך למיניות אפילו אם אנחנו לא מודעים לכך. כשהם מאוד רכים אנחנו מתלבטים מה הדרך הנכונה לענות על השאלה "איך באים ילדים לעולם", כי אנחנו יודעים שצריך להסביר בהתאם לגיל הילד, אסור לחשוף יותר מדי אבל גם לא טוב להמציא סיפור, החסידה כבר לא רלוונטית לשנת 2014.

כשהם גדלים קצת יותר, אנחנו לא מוותרים על הקניית מסרים ברורים שילמדו אותם לשמור על האיברים הפרטיים שלהם. שיהיו מודעים למותר ולאסור. שלא ידברו עם זרים או יתפתו לסוכריה בגינה הציבורית.

כאשר הבנות שלנו מקבלות ווסת לראשונה, אנחנו לא חוסכות בהסברים על שימוש במוצרי היגיינה מתאימים וגם מחבקות וחוגגות את הפיכתה של ביתנו לאישה קטנה.

ואז מגיע הרגע הזה שאנחנו מביטים בילדים ובילדות ויודעים שהם בני נוער. שהם פורשים כנפיים לעולם. אבל רגע, האם אמרנו להם שקונדום יכול להגן עליהם לא פחות מחגורת הבטיחות ברכב ? (סאונד של חריקת בלמים…)

1851. Fyodor Slavyansky. Family Picture (On The Balcony)
1851. (Fyodor Slavyansky. Family Picture (On The Balcony

לעיתים, בלי שנתכוון, אנחנו מדברים על מיניות עם הילדים רק בהקשר של מניעת הריון, כך היה נהוג לפחות עד שנות השמונים. אבל התפיסה שלנו צריכה להשתנות. בריאות מינית זה קונספט הרבה יותר רחב מפוריות. כהורים, שרוצים שלילדים שלהם יהיה טוב בגוף ובנפש יש לנו תפקיד חשוב: אנחנו המלווים של ילדינו במסעם המיני. "מין מוגן גופנית ונפשית" הוא הקונספט עליו אנחנו ממליצות* לכם.

כן הורים יקרים, גם אם לחלקכם זה עוד מוקדם לחשוב על זה – יום אחד זה יהיה טבעי לגמרי שיש לילדים, שבינתיים גדלו, חיי מין. כדי שהם יגיעו ליום הזה מוכנים ומגובשים עם: מידע אמין על הסיכונים במין, הכרות עם החבר מארץ הסיליקון (הקונדום), השלמה עם זהותם המגדרית ונטייתם המינית ומצוידים בערכים של כבוד לזולת וקבלה עצמית – אתם צריכים להיות שם עבורם ועבורן.

לרגל יום האיידס העולמי שחל היום, ה- 1 בדצמבר, אתם מוזמנים, אבות ואימהות לקחת אחריות ולדבר על מיניות. עצה: התחילו לדבר על זה עם עצמכן/ם… כן הכוונה לדיאלוג פנימי. זה יעזור לכם/ן להגדיר את הגבולות של השיח המיני בבית ואולי גם לקבל החלטה להתייעץ עם מדריך או מדריכת הורים בשאלות שיושבות לכם/ן בראש. היום גם ניתן להתייעץ בנושא באופן אנונימי, ברשת.

ובעניין איידס (HIV/AIDS) אתם יכולים לקרוא על הנגיף ועל המחלה בלינק הזה safe-sex.co.il אבל כמו שאתם הרי יודעים, הילדים שלכם הם הרבה יותר מגוף, יש להם נשמה ענקית וראש מלא בידע, שלא תמיד מגיע מהמקורות הכי טובים. יש להם מחשבות ושאלות והם צריכים שם את אימא ואבא שיקבלו ויחבקו אותם. תנסו את זה בבית !

על דרכים מתאימות לקיים שיחה בנושא תוכלו לקרוא כאן : האגודה לתכנון המשפחה / תהל"ה – הורים לילדים מהקהילה הגאה / קהילות, הורים וצוותי מורים מתמודדים עם הסכנה והתופעה של פגיעות מיניות / נשים מדברות מיניות / אתר מקום / חינוך מיני זה מתחיל בבית

לשאלות נוספות בנושא איידס ומחלות מין: פורום לשאלות ותשובות בנושא מחלות מין

מעוניינים להזמין הדרכה בנושא לבית הספר של ילדכם? "סקס בטוח בעיר הגדולה" (תוכנית הסברה בנושא מין מוגן גופנית ונפשית לבני נוער מטעם מרפאת לוינסקי של משרד הבריאות).

עובדים סוציאליים ומטפלים המעוניינים בהעשרה: ידע לאנשי מקצוע

עוד לינקים קשורים: מרפאת לוינסקי משרד הבריאות /  הוועד למלחמה באיידס / המחלקה לשחפת ואיידס משרד הבריאות / היכן ניתן להיבדק ל HIV

וגם, תעשו לייק לפרוייקט safe-sex בפייסבוק ועיזרו להפיץ את המידע החשוב לעוד הורים.

*הרשומה נכתבה בהתרגשות גדולה ובשיתוף עם יעל גור, מנהלת "מרפאת לוינסקי".