מאיפה לאמא הזו יש תחת ?

לפעמים אני נזכרת שהכרתי פעם אמא שישבה.

למה אני מטריחה אתכם לקרוא על אמא שהניחה את החלק התחתון  שלה על ספה/ כיסא/ כורסא/ שרפרף/ הדום/ רצפה/ שטיח/ מחצלת ופשוט ישבה ? כי זה נראה לי כמו פלא !

הייתה לבת שלי חברה שבכל פעם שהייתי באה לאסוף אותה משם, הרגשתי שיש משהו מוזר באמא של החברה. לא באיך שהיא נראית, לא במה שאמרה, רק בעובדה שהיא תמיד ישבה ויש לה 3 ילדים וקריירה ואין לה משרתים (עדיין). והיא ישבה. היא יכלה ללכת, לזוז, להיות פעילה, אבל היא בחרה לשבת.

בחודש הראשון הסברתי לעצמי שזה כנראה דיכדוך. יכול לקרות לכולנו, לא? גם קצת רחמתי עליה, הרי לא יכול להיות שהיא סתם ככה.

בחודש השני אמרתי לעצמי, טוב זה לא רגשי (הרי יש לי תואר ד"ר להסקת מסקנות מאונ' בולשיט), אולי זה עניין של תקשורת, אולי אני כזאת מבאסת שזה משתק אותה והיא לא קמה כדי שארגיש לא בנח ואלך במהרה. גם יכול לקרות, לא ? היא כמו אופוסום. משחקת אותה מתה עד שאני אלך.

בחודש השלישי כבר קנאתי בה. קיבינמאט, מדובר בבודהה! למה היא יכולה לשבת אחר הצהריים בבית שלה עם הבעה בגוון חיובי ורק אני מתזזת כמו עכברה מורעלת אצלי בבית, כשהרגע היחיד שבו אני יושבת הוא כל כך צמוד לרגע שבו אני נרדמת שאפשר לומר שאני נרדמת בישיבה כמעט כל ערב. כלומר מתרגלת מדיטציה בשינה.

אז למה היא ישבה ? מאיפה יש לה תחת ? אני לא באמת יודעת, האמת שהתביישתי לשאול. אבל אחרי שחיטטתי, ביקרתי, שפטתי וכל שאר הדברים שאני עושה בלי להתכוון ומתוך הרבה סקרנות, ניסיתי גם.

אני מנסה לשבת: תחת, יש – סבלנות, פחות. 

ניסיתי וזה לא היה קל.

אז ככה. כשאני יושבת אחה"צ על התחת ולא תופרת את הבית בסידורים, יש לי כמובן יותר זמן לבנות, למשחקים, לשיחות וכל הכלים/ כביסה/ בישול/ כל שאר הסידורים המשעממים ביותר בעולם, נדחים ליום ושעה בלתי ידועים. והאמת שאת אף אחד זה לא מלחיץ – חוץ ממני. או אז אני יכולה לשבת, אם רק אבחר בזה.

אני מודה שלפעמים זה פשוט משעמם ה"לשבת" הזה, בעיקר אם יש לכל אחת מהבנות חברה ואני בתפקיד הגלגל החמישי.

אני יודעת שהשלב הבא זה לשבת עם ספר ביד. אבל אני חוששת שאז אש הגיהנום תעלה מחריצי הרצפות ותכלה אותי, אמא איומה שכמותי… לכן עוד לא היה לי האומץ לנסות.

בתמונה ככ"ב יכול להיראות צבעוני, בחיים זה די אפרורי...
ככ"ב – כלים, כביסה, בישול. בתמונה ככ"ב יכול להיראות צבעוני, בחיים זה די אפרורי…

5 דברים שלמדתי על ישיבה ועל עצמי

אז האמא הזו שישבה – ידעתי שאני יכולה ללמוד ממנה משהו, אז לא הירפתי מעצמי ונברתי בתוך עצמי ותרגלתי את התחת שלי להידבק למושבים או יותר נכון, לא לברוח מהם וזה מה שיצא לגברת ד"ר הסקת מסקנות.

1. עוצמת הלחץ הפנימי שלי לסיים את המשימות של הבית הוא שלי בלבד. כשאני מפילה הלחץ הזה עם הווליום הרגשי שלי, על שאר בני הבית הם יכולים לשתף איתי פעולה או שלא. אבל אני לא יכולה לצפות מהם שירגישו כמוני, כי זה לגמרי שלי.

אז אם איזה בן בית למשל, בן הזוג שלי, יושב בזמן שאני מפרפרת עם סמרטוט ומגב, אני צריכה לזכור שהוא רואה את זה אבל בוחר להמשיך לשבת. אם אני צריכה עזרה, כדאי שאגיד. התנשפויות וגלגולי עיניים זו תקשורת פחות יעילה וכן יש סיכוי גדול שמהצד אני נראית כמו אישה בהפרעה.

אם אני לא אלחץ יהיה יותר נעים להיות איתי ולעזור לי. ואני חייבת לזכור: עד כה, אף אחד לא מת מחולצה שהייתה על החבל ארבעה ימים, נכון?

2. הבחירה שלי לא לשבת אחה"צ היא שלי. היא לא נכפתה עלי. אולי אני טיפוס יותר תזזיתי מרוב האנשים וזה בסדר, אבל תמיד אשאל את עצמי האם אני "בורחת" מהילדות/ בן זוג/ משהו אחר, אל המטבח ? יש ימים שהתשובה תהיה כן ויש ימים שהתשובה תהיה לא. אבל אני שואלת את עצמי כל פעם מחדש.

3. אם אני מוצאת שאני בורחת יותר מדי פעמים אל "הצריך הזה", אני מבררת למה. אם הרצון שלי להכין ארוחת ערב בריאה, שצריך לבשל כרגע, בא על חשבון הצורך של הבנות שלי בנוכחות שלי – אני עוצרת לחשוב. מה יותר חשוב – טופו או מחבואים ? לקפל כביסה או לקפל אוריגמי ? נכון, לא תמיד חייבים לבחור, אבל לפעמים אנחנו מציבים לעצמנו את הבחירה זו, כי אנחנו כבר יודעים מה אנחנו רוצים לעשות, או יותר נכון מה לא בא לנו לעשות.

4. מה שאני משדרת זה מה שאני רוצה שהן יקלטו ? מה אני רוצה שהבנות שלי יראו: אמא שיושבת או אמא חסרת מנוחה ? מה אני רוצה שהן ירגישו, מתח או שלווה ? אני כמובן בעד קצת מהכל, בכנות. יחד עם זאת על השלווה אני עובדת חזק, כי אני מרגישה שהיא חסרה לי ולהן.

5. ג'יני בבקבוק אקונומיקה. כשהכל קורס לי על הראש ובאמת כל מה שהגוף מאותת לי זה run forest run, אני עוצרת ממש ומעניקה לעצמי משאלה. יאללה אחותי, מה הכי היית רוצה שיקרה עכשיו ברגע זה: להיות במקום אחר ? להיות עם אנשים אחרים ? להיות בגוף אחר ? וברוב המקרים, הדבר היחיד שאני רוצה להחליף זה רק את ההרגשה שלי. כי תאמינו או לא, גם במקום הכי מדהים בעולם, באמצע חופשה, אפשר להיות בלחץ מכלים/ כביסה/ בישול או בקיצור ככ"ב. כי זה לא הם, זה לא הככ"ב. זה לא המשימות, זו אני.

תודות למי שהביאה אותי עד להדום

אז האמת שאת האמא ההיא שישבה, לא אהבתי מכל מני סיבות וכנראה גם היא לא אותי, אז נפרדנו… אבל אני מודה לה שהיא עזרה לי לפצח כמה דברים שלא חשבתי עליהם בעצמי.

אני מזמינה גם אתכם להביט על הורים אחרים ולהביט לתוך עצמכם – זה דיאלוג מצמיח. כבר קרה לכם ? אשמח לקרוא בתגובות על השראה שקיבלתם מהורים אחרים.

לגבי הישיבה, מה אתם אומרים, תנסו לשבת בבית ?

היום אני נסיכה !

לאחרונה, בכל בוקר, כשאנחנו מתארגנים לגן ולקייטנה. בתי הצעירה צריכה משהו שיניע אותה כדי לצאת מהבית. אנחנו מסתגלים לשינויים וחווינו טלטלות (הגן עבר מבנה, החופשה של הגדולה שהתחילה, מטחי הטילים הלא נורמליים) וכבר הייתי מוכנה לערסל את הקשיים שיבואו.

והם באו. רועשים ובועטים !

היא לא רוצה ללכת לגן עוד לפני שפתחה את העיניים. מתעקשת. מרביצה. צורחת. ואני שומעת ורוצה לצעוק את צעקתה.

איך שיניתם לי הכל ? אני רגילה ! קשה לי. אני רוצה לחזור למה שהיה, למה שאני מכירה. ואני שומעת את עצמי מתוך הצער שלה, כשאני צריכה להסתגל. זה נכון שיש לי תזמון שונה לחלוטין משלה, אני מאלו שמאוד נרגשים משינוים וקופצים אליו בעיניים עיוורות ובהנאה אדירה ויכולים לראות רק את הטוב שבו ורק אחרי חודש או יותר יכולים להבין מה עשינו ואז חווים פרידה ומחפשים סכין לחתוך את הורידים … 🙂

אבל הקטנה הגדולה הזו, נראה לי שהיא מצאה לעצמה את מה שמרגיע אותה, ואני הולכת איתה עד הסוף. כל יום היא נסיכה או מלכה או השד יודע מה. וזו לא תחפושת או משהו יוקרתי. רק שמלה (עדיף של אחותה) וגלימה. והגדולים יחשבו שהיא לא מיוחדת, סתם "לונגי" מתאילנד שקניתי לפני מיליון שנה, אבל הם לא יודעים שיש אחד שהוא כחול וזו גלימת קרח ויש אחד כתום שהוא גלימת אש ויש אחד ורוד שהוא פשוט ורוד וורוד זה כח בפני עצמו …

וככה בארמונה החדש גרה הנסיכה הצעירה. והיא נפרדת ממני לשלום בחלון הגן ואנחנו משחקות ברפונזל שמשלשלת את צמתה. ואני מחזיקה לה את הגלימה כשאנחנו הולכות ברחוב שלא תתלכלך (ובעיקר שלא תיפול, העפיפונית החמודה שלי…) ואני נזכרת איך ממש לא מזמן, סתם… לפני טריזיליון שנים, כשהייתי בערך בגילה, הלכתי כל בוקר לגן עם מטפחת שקופה, בצבע תכלת, של זקנות שהרגע יצאו מהמספרה, על הראש, מוצמדת בקושי עם שתי סיכות לשיער הקצר שהיה לי – כי ממש רציתי שיער ארוך. אבל ממש רציתי. ואיך אמא שלי זרמה איתי וגם הגננת. ואני יודעת שגם אז ריחף מעלי משהו לא טוב…

אז ברגעים כאלה, כשממש לא טוב, אני מתכופפת על הברכיים כדי להיות בגובה העיניים ומקשיבה. היא יודעת מה טוב בשבילה.

תנסו את זה בבית …

(מתאים לגילאי 3-5)