מאיפה לאמא הזו יש תחת ?

לפעמים אני נזכרת שהכרתי פעם אמא שישבה.

למה אני מטריחה אתכם לקרוא על אמא שהניחה את החלק התחתון  שלה על ספה/ כיסא/ כורסא/ שרפרף/ הדום/ רצפה/ שטיח/ מחצלת ופשוט ישבה ? כי זה נראה לי כמו פלא !

הייתה לבת שלי חברה שבכל פעם שהייתי באה לאסוף אותה משם, הרגשתי שיש משהו מוזר באמא של החברה. לא באיך שהיא נראית, לא במה שאמרה, רק בעובדה שהיא תמיד ישבה ויש לה 3 ילדים וקריירה ואין לה משרתים (עדיין). והיא ישבה. היא יכלה ללכת, לזוז, להיות פעילה, אבל היא בחרה לשבת.

בחודש הראשון הסברתי לעצמי שזה כנראה דיכדוך. יכול לקרות לכולנו, לא? גם קצת רחמתי עליה, הרי לא יכול להיות שהיא סתם ככה.

בחודש השני אמרתי לעצמי, טוב זה לא רגשי (הרי יש לי תואר ד"ר להסקת מסקנות מאונ' בולשיט), אולי זה עניין של תקשורת, אולי אני כזאת מבאסת שזה משתק אותה והיא לא קמה כדי שארגיש לא בנח ואלך במהרה. גם יכול לקרות, לא ? היא כמו אופוסום. משחקת אותה מתה עד שאני אלך.

בחודש השלישי כבר קנאתי בה. קיבינמאט, מדובר בבודהה! למה היא יכולה לשבת אחר הצהריים בבית שלה עם הבעה בגוון חיובי ורק אני מתזזת כמו עכברה מורעלת אצלי בבית, כשהרגע היחיד שבו אני יושבת הוא כל כך צמוד לרגע שבו אני נרדמת שאפשר לומר שאני נרדמת בישיבה כמעט כל ערב. כלומר מתרגלת מדיטציה בשינה.

אז למה היא ישבה ? מאיפה יש לה תחת ? אני לא באמת יודעת, האמת שהתביישתי לשאול. אבל אחרי שחיטטתי, ביקרתי, שפטתי וכל שאר הדברים שאני עושה בלי להתכוון ומתוך הרבה סקרנות, ניסיתי גם.

אני מנסה לשבת: תחת, יש – סבלנות, פחות. 

ניסיתי וזה לא היה קל.

אז ככה. כשאני יושבת אחה"צ על התחת ולא תופרת את הבית בסידורים, יש לי כמובן יותר זמן לבנות, למשחקים, לשיחות וכל הכלים/ כביסה/ בישול/ כל שאר הסידורים המשעממים ביותר בעולם, נדחים ליום ושעה בלתי ידועים. והאמת שאת אף אחד זה לא מלחיץ – חוץ ממני. או אז אני יכולה לשבת, אם רק אבחר בזה.

אני מודה שלפעמים זה פשוט משעמם ה"לשבת" הזה, בעיקר אם יש לכל אחת מהבנות חברה ואני בתפקיד הגלגל החמישי.

אני יודעת שהשלב הבא זה לשבת עם ספר ביד. אבל אני חוששת שאז אש הגיהנום תעלה מחריצי הרצפות ותכלה אותי, אמא איומה שכמותי… לכן עוד לא היה לי האומץ לנסות.

בתמונה ככ"ב יכול להיראות צבעוני, בחיים זה די אפרורי...
ככ"ב – כלים, כביסה, בישול. בתמונה ככ"ב יכול להיראות צבעוני, בחיים זה די אפרורי…

5 דברים שלמדתי על ישיבה ועל עצמי

אז האמא הזו שישבה – ידעתי שאני יכולה ללמוד ממנה משהו, אז לא הירפתי מעצמי ונברתי בתוך עצמי ותרגלתי את התחת שלי להידבק למושבים או יותר נכון, לא לברוח מהם וזה מה שיצא לגברת ד"ר הסקת מסקנות.

1. עוצמת הלחץ הפנימי שלי לסיים את המשימות של הבית הוא שלי בלבד. כשאני מפילה הלחץ הזה עם הווליום הרגשי שלי, על שאר בני הבית הם יכולים לשתף איתי פעולה או שלא. אבל אני לא יכולה לצפות מהם שירגישו כמוני, כי זה לגמרי שלי.

אז אם איזה בן בית למשל, בן הזוג שלי, יושב בזמן שאני מפרפרת עם סמרטוט ומגב, אני צריכה לזכור שהוא רואה את זה אבל בוחר להמשיך לשבת. אם אני צריכה עזרה, כדאי שאגיד. התנשפויות וגלגולי עיניים זו תקשורת פחות יעילה וכן יש סיכוי גדול שמהצד אני נראית כמו אישה בהפרעה.

אם אני לא אלחץ יהיה יותר נעים להיות איתי ולעזור לי. ואני חייבת לזכור: עד כה, אף אחד לא מת מחולצה שהייתה על החבל ארבעה ימים, נכון?

2. הבחירה שלי לא לשבת אחה"צ היא שלי. היא לא נכפתה עלי. אולי אני טיפוס יותר תזזיתי מרוב האנשים וזה בסדר, אבל תמיד אשאל את עצמי האם אני "בורחת" מהילדות/ בן זוג/ משהו אחר, אל המטבח ? יש ימים שהתשובה תהיה כן ויש ימים שהתשובה תהיה לא. אבל אני שואלת את עצמי כל פעם מחדש.

3. אם אני מוצאת שאני בורחת יותר מדי פעמים אל "הצריך הזה", אני מבררת למה. אם הרצון שלי להכין ארוחת ערב בריאה, שצריך לבשל כרגע, בא על חשבון הצורך של הבנות שלי בנוכחות שלי – אני עוצרת לחשוב. מה יותר חשוב – טופו או מחבואים ? לקפל כביסה או לקפל אוריגמי ? נכון, לא תמיד חייבים לבחור, אבל לפעמים אנחנו מציבים לעצמנו את הבחירה זו, כי אנחנו כבר יודעים מה אנחנו רוצים לעשות, או יותר נכון מה לא בא לנו לעשות.

4. מה שאני משדרת זה מה שאני רוצה שהן יקלטו ? מה אני רוצה שהבנות שלי יראו: אמא שיושבת או אמא חסרת מנוחה ? מה אני רוצה שהן ירגישו, מתח או שלווה ? אני כמובן בעד קצת מהכל, בכנות. יחד עם זאת על השלווה אני עובדת חזק, כי אני מרגישה שהיא חסרה לי ולהן.

5. ג'יני בבקבוק אקונומיקה. כשהכל קורס לי על הראש ובאמת כל מה שהגוף מאותת לי זה run forest run, אני עוצרת ממש ומעניקה לעצמי משאלה. יאללה אחותי, מה הכי היית רוצה שיקרה עכשיו ברגע זה: להיות במקום אחר ? להיות עם אנשים אחרים ? להיות בגוף אחר ? וברוב המקרים, הדבר היחיד שאני רוצה להחליף זה רק את ההרגשה שלי. כי תאמינו או לא, גם במקום הכי מדהים בעולם, באמצע חופשה, אפשר להיות בלחץ מכלים/ כביסה/ בישול או בקיצור ככ"ב. כי זה לא הם, זה לא הככ"ב. זה לא המשימות, זו אני.

תודות למי שהביאה אותי עד להדום

אז האמת שאת האמא ההיא שישבה, לא אהבתי מכל מני סיבות וכנראה גם היא לא אותי, אז נפרדנו… אבל אני מודה לה שהיא עזרה לי לפצח כמה דברים שלא חשבתי עליהם בעצמי.

אני מזמינה גם אתכם להביט על הורים אחרים ולהביט לתוך עצמכם – זה דיאלוג מצמיח. כבר קרה לכם ? אשמח לקרוא בתגובות על השראה שקיבלתם מהורים אחרים.

לגבי הישיבה, מה אתם אומרים, תנסו לשבת בבית ?

7 דברים שישמרו על השפיות שלכם, כשהילדים חולים

זה נכון שנגמר החורף, אבל מסתבר שאף אחד לא הזכיר את זה לכל החיידקים שהגיעו אלינו הביתה בחודש האחרון. חיידקים מנג'סים שתוקפים איברים שונים: בטן, גרון, ריאות ושות'. חיידקים שמעלים את החום, שמעיקים בשיעולים, שגומרים לנו את הטישו ושמעמיסים על מכונת הכביסה הרבה שעות נוספות. נו, כאלה חיידקים, מכירים ? אז מה עושים כשהילדים חולים ? רופא וזה, זה ברור. אני מתכוונת מה עושה הורה שאמור גם לעבוד ולתפקד בתוך כל האקמולי הזה ?

שנברח לאלקפולקו ? 

הבנתי שברוסיה יש מרפאות שאפשר להפקיד בהן את הילדים בבוקר, ללכת לעבודה ולחזור בערב לקחת אותם. כששמעתי על זה לראשונה, לפני כמה שנים, זה נראה לי מטורף שילד גם צריך להיות חולה וגם צריך להיות מורחק מהבית שלו רק בשביל שההורים שלו יוכלו להתפרנס. מיד רציתי להלשין ליצחק קדמן הרוסי. מה שלא הבנתי, זה שבמדינה שאזרחיה נשחקים תחת יוקר מחייה לא הגיוני מול שכר זעום, זה כנראה הפתרון הטוב ביותר בשביל כולם. אם קודם היה בי קמצוץ של שיפוטיות כלפי ההורים הנוטשים במרפאות, היום אני בביטחון מלא, מבקרת את המדינה על שלטונה וכלכתה ולא את הבחירות של ההורים, שרק מנסים לשרוד. אני לא אתפלא אם בקרוב יהיו כאלו מרפאות גם בארץ. לא כולנו צמודי סבים ויכולים להזעיק אותם מתי שרק נצטרך. לא כולנו עובדים במקומות שיכולים להכיל את הטיפול בילדים חולים. נשמע נורא, נכון ? אבל זו המציאות שלנו.

אז רצתי לפייסבוק … 

עניין אותי לדעת מה חברים שלי חושבים על להביא ילד חולה לעבודה, אז שאלתי, בקבוצה שאני אוהבת בפייסבוק. קבלתי שלל תגובות, החל מ"חוסר אחריות מוחלט" וביקורת קטלנית על ההורות שלי ועד ל"לפעמים אין ברירה". אני מודה שבתור עצמאית, שרב הזמן עובדת מהבית, יש לבנות שלי את הכישרון הנדיר לחטוף מחלה דווקא בזמן שיש לי פגישה חשובה שנקבע מזמן ושאין דרך לדחות אותה. ולא, אין לי תמיד סבתא בשלוף. וגם לא מטפלת. או כסף למטפלת. אז כן, כבר עשינו נובימול, אני והבנות, בשירותים של כמה משרדים ויצאנו מזה בסדר.

להגיד לכם שלא היו לי ייסורי מצפון על העניין? היו לי. קצת. אבל אני יודעת שגם אין לי ברירה המון פעמים. יש לי חברה שבעלה שכיר והיא עצמאית, היא ספרה שהם עשו חישוב ויותר משתלם שהשכיר מביניהם יקח יום מחלה מאשר שהיא תאבד יום עם לקוחות. נשמע לכם הגיוני שזה מה שאנחנו נאלצים לעשות? לחשב ימי מחלה של ילד מול הרווח הכלכלי העתידי שלנו? מה נהיה כאן?

ואני כמובן מתעלמת כאן מהמחלות של ההורים, מפאת קוצר הפוסט, אבל ברור לכם שיש המון אנשים שמגיעים חולים לעבודה, כי הם פשוט לא יכולים להחסיר ימים. כן, זו החברה שיצרנו לעצמנו. כזו שלא מאפשר לגוף להבריא. זה מצער אותי לכתוב את זה כשאין לי אפילו מחשבה אחת שיכולה לפתור את התופעה. אם לכם יש, אשמח לקרוא אותם בתגובות.

ילדים חולים

7 דברים שישמרו על השפיות שלכם, כשהילדים חולים 

אחרי שקיטרתי לכם ובדרך גם הסברתי לכל מי שעובדיו הם הורים והוא לא, למה אנחנו ההורים נאלצים להיעדר לא פעם… הנה מה שהורים כן יכולים לעשות כשהילדים חולים ולא זו לא המלצה מרופא… זו רק המלצה איך לא לאבד את השפיות.

1# אל תתעצבנו

לפעמים התגובה הראשונה שלנו כשאנחנו מגלים שילד חולה היא עצבים. זו התגובה שלנו לשינוי שנכפה עלינו בכח: איזה באסה שעכשיו צריך לתכנן את כל המסלול מחדש. הגיוני שזה יעצבן. לא ? יחד עם זאת הקריזה צריכה לקחת פרק זמן קצר מאוד, לא כדאי לדהור על תחשות העצבים אל עבר האופק. כדאי להיפרד מהכעס מהר כדי שתצליחו לראות איך מכילים את השינוי המפתיע הזה ואולי אפילו תגלו שיש פה גם חצי כוס מלאה. כן, מחלה יכולה להיות גם זמן איכות עם הילד, כזה שלא הצלחתם ליצר כי תמיד יש בסביבה עוד ילדים או סתם משימות של הורים. אני יודעת שזה קל לכתוב "אל תתעצבנו" וקשה מאוד ליישם, אבל תבטיחו שתנסו…

2# ריפוד עצמי

תוודאו שגם אתם, ההורים, מקבלים תמיכה רגשית וחיבוק, ממישהו בוגר, שהחום שלו הוא 36.6. אם יש ממש עזרה, כמו מישהו שיחליף אתכם, אפילו רק לשעה כדי שתצאו להתאוורר בחוץ, זה מעולה. תרפדו את עצמכם כמה שאפשר ובקיצור, אל תשכחו את עצמכם…

3# חבר טלפוני

אם יש הורים שמחלות ממש מכניסות אותם למתח – כדאי לדבר על זה ולשתף, כי בשביל להיות המבוגר האחראי, אנחנו זקוקים למעט שליטה עצמית. תתקשרו חופשי למוקדי רפואה אפילו אם אתם יוצאים היסטריים, עדיף לצאת היסטרי מאשר להיטרף עם הפחדים ויש סיכוי ששיחת טלפון ועצה מאחות יכולות להרגיע אתכם. היום גם אפשר לשאול ברשת – אבל אל תעשו את הטעות ותאבחנו בעצמכם מחלות לפי מה שקראתם, אוי לא. זה רק מגביר את החרדות.

4# הזמנה לעזרה

אם אתם מרגישים שהמחלה היא אחריות רק שלכם ובן הזוג שלכם לא בתמונה, תגידו לו שאתם בודדים במערכה, ותזמינו אותו להצטרף. בדידות תביא אתכם לקצה מהר יותר ממה שאתם חושבים. אבל אין מה לזרוק לו/ה את זה לפנים בהתרסה של "פעם אחרונה שבדקתי לא הייתי חד-הורית…" זה אולי ישחר קיטור, אבל לא יגייס. מומלץ יותר משהו כמו: "קשה לי, אני צריכה עזרה, אתה יכול לעזור לי ?" פלוס חיבוק קטן וזה יסגור לכם את הפינה הזאת.

5# let it go …

זה לא הזמן להתעקש עם הילדים על עקרונות. תדאגו למה ששומר להם על הבריאות ומאיץ להם את ההחלמה, אבל זה ממש לא הזמן ל"חינוך". הם רוצים לבהות במסך ? שיבהו כמה שירצו.

6# לפתוח פה גדול … 

מיצאו דרכים יצרתיות לתת להם את התרופות כך שזה לא יהפוך למאבק, יש ברשת הרבה מאוד עצות, תגגלו. נסו להיזכר איך הרגשתם אתם כילדים ואם היה שם משהו מעיק, נסו לא לשחזר אותו כהורים לילדים.

7# אם אין ברירה …

אם אין ברירה … ואתם בכל זאת צריכים לקחת אותם לעבודה ? תשחררו את עצמכם מרגשות אשם. הילדים ישרדו את זה וגם הבוס/ית שלכם. פעם אמרה לי מישהי שרגשות אשם זה לאנשים שיש להם יותר מדי זמן פנוי 🙂 …

ולסיום… כשהם קטנטנים וחולים אנחנו שם בעיקר בשביל לחבק, להניק, ללטף את הראש, לתת תחושה של ביטחון, אך האמת שהתפקיד שלנו לא משתנה בהרבה כשהם כבר גדולים – אולי חוץ מה"להניק"… אז כן, "אפילו" מתבגרים צריכים חיבוק וליטוף כשיש להם חום/כאבים, גם אם הם נראים כעוסים 95% מהזמן, שווה לנסות, כי יש סיכוי שהכיווץ שיש להם בין הגבות יגוהץ…

אשמח לקרוא עוד רעיונות שישמרו על השפיות, אז כתבו לי בתגובות. שרק נהיה בריאים ושפויים !

יום העצמאות של סבתא והסדנא של סטייל גורו

ירשתי מסבתא רעיה האהובה שלי הרבה דברים. ירשתי את הדרמטיות המוגזמת שלא מתפרצת תמיד במקום הנכון. ירשתי את המכשפות הקלה, כלומר היכולת להיות ביצ'בוצ'ית כלפי אחרים בלי להתכוון בכלל. ירשתי את החיבה לנסות כל צבע אפשרי על השיער שלי – חוץ מכחול. ירשתי את האהבה הגדולה לבישול עם שום. ירשתי את הנטייה לנשק על הפה את הילדות שלי – כי ככה רוסים עושים (למרות השום המוזכר לעיל). ירשתי את התאווה למאכלים פחממתיים שדורשים כף שמנת חמוצה ושמיר קצוץ. ירשתי את האהבה הגדולה לעבודות מלאכת יד – סריגה, תפירה, רקמה. ירשתי את השיער שאין בו כמעט שיערות לבנות גם בגיל ארבעים, היא האפירה ממש רק לקראת גיל שישים ועוד הרבה דברים טובים ופחות טובים, אבל (!) היא לא הורישה לי את הסטייל הטבעי שהיה לה. כמה חבל…

סבתא רעיה עם הנכדים  עפרה ותמיר.
סבתא רעיה עם הנכדים עפרה ותמיר.

סבתא רעיה הייתה אישה גאה, גדולה, יפה, שידעה מה זה סטייל אישי עוד לפני שבכלל הומצא. היא התעקשה להיות ספרית, בזמנים שבכלל לא היה "חוקי" לעוף על עצמך, כשלאנשים עוד לא היה כל כך כסף לאוכל, היא העיזה לפתוח בבית מספרה. כזו שתיתן לנשים את האפשרות להתייפות. והן באו בלי סוף.

כשסבתא הצהירה שהיא רוצה ללמוד בבית ספר לספרות בחיפה, סבא שלי התחרפן. שהאישה שלו, תיסע כל יום לבד באוטובוס לשכונת הדר ? עם כל היופי הזה שלה, היא תסתובב לבד ? בלי שהוא ישמור עליה ? מי שמע על כזה דבר ? אבל סבתא רעיה, חגגה את העצמאות שלה בלי למצמץ בכלל. ולא רק שהיא נרשמה ולמדה להיות ספרית, היא גם חזרה הביתה עם צבעים בשיער שלא היו מביישים טווס על אסיד. סבא שלי רצה להתפגר מבושה, אבל כל כך אהב אותה שהתאפק. אבא שלי והאחים שלו לא ידעו איך לספוג את האמא הזו שיום אחד היא בלונדינית ויום אחד היא אדמונית ויום אחד הייתה גם אמא בגוון ירוק, כי הייתה תקלה בערבוב הצבעים…

סבתא וסבא - סיפור אהבה
סבתא וסבא – סיפור אהבה

חוץ מזה שהיא הלכה ולמדה להיות מה שאנחנו קוראים היום "מעצבת שיער", היא גם תפרה לעצמה את כל הבגדים, כמעט לא קנתה בגדים למעט תחתונים וחזיות, סרגה לעצמה את כל הסריגים, הסוודרים, הצעיפים וגם תפרה לעצמה את כל המעילים. הכל לבד ועם הרבה עזרה ממגזין "Burda". לא הייתה אישה יותר יפה, גאה ועצמאית ברחוב הקטן ההוא בקריית חיים, מסבתא רעיה, אולי אפילו בשכונה כולה, האמת לא ממש הרגשנו צורך לבדוק. מבחינתינו, סבתא רעיה הייתה דיווה.

היא הגיעה לארץ, אחרי שנות פליטות ושיטוטים במזרח אירופה, בשנות הארבעים וכמו עוד הרבה סבים וסבתות אחרים היא לא סיפרה לנו כמעט כלום על מה שעבר עליה במלחמה. האמת, אם הייתם מביטים על האישה היפה והחזקה הזו לא הייתם יכולים לנחש שכל נערותה עברה עליה באפר ואבק. אין סיכוי, כי את הכל היא צבעה באודם שמתאים לעגילים, שמתאימים לשרשרת, שמתכתבים עם הקלאצ' שמנצנץ על החגורה.

רעיה ויוסף קנלשטיין
רעיה ויוסף קנלשטיין ז"ל

את כל הסטייל והאהבה הזו לטיפוח אישי ראיתי מגיל צעיר תוך שאני יונקת באהבה אדי אציטון למכביר. שיתפתי עם זה פעולה הרבה שנים והשקעתי במראה שלי, אבל אז משהו קרה. לי. בסביבות גיל שלושים, כשהמשבר הגדול שלנו כזוג ושלי באופן אישי, כאישה, החל. כלומר כשהתחלנו טיפולי פוריות, מדויק יותר לומר כשהתבוססנו בכישלונות הולכים וחוזרים של טיפולי פוריות. שם זה נגמר. מבחינתי, בכל אופן. זה לא קרה ביום אחד שהפסקתי להנות מטיפוח, זו הייתה הדרדרות איטית של השמנה עם בחירת בגדים גדולים מדי שיסתירו את העלייה במשקל. בסופו של דבר היו אלו בגדים שהשמינו אותי הרבה יותר. בחירה של לבוש פרקטי בלבד – רק מה שנח/ספורטיבי. יפה זה ליפות – אמרתי לעצמי, לנשים כמוני "מגיע" רק משהו נח.  מחשבות כמו: אם את לא יפה כמו בגיל 16, אין סיבה לנסות בכלל, זה או הכל או כלום, מילאו את הראש ההורמונלי שלי. בגלל שהייתי כל כך שפופה כל דבר שהיה יכול להבליט קצת את החן הטיבעי שלי נראה לי כמו שוויץ חסר בושה, הגזמה שאין בה טעם. הייתי במקום שלא היעזתי לתת לעצמי להרים את הראש. כי כשהבפנים שלך שחור – אתה לא רואה לבן גם אם הוא משתקף לך במראה.

כמו שאמרתי בהתחלה, את הסטייל הטבעי שנזל לסבתא מהידיים לא ירשתי, ואני בבורותי הגדולה חשבתי ש"או שיש לי את זה, או שאין לי את זה" ואם אין לי, אז אני אישה שנידונה להזנחה מתמדת. כמה טעיתי …

שנים הסתובבתי בהכחשה מלאה שאין לי בעיה עם המראה והבגדים שלי. עד שהגיעו הבנות שלי שבאופן טיבעי, תמים וטהור אוהבות להתקשט ולהתלבש ולפנטז על תכשיטים. הן במקום הנכון הזה של האהבה העצמית ומישהו סוף סוף ירש את הסטייל מסבתא רעיה. אז תוך שאני מגדלת אותן ומקפידה מאוד על מסרים נכונים לאהבת הגוף והנפש, כי אני יודעת שזה מה שצריך, הבנתי שאני בעצם משקרת להן. כי אני לא באמת אוהבת את הגוף שלי אז המילים שלי לא שוות הרבה. הן לא רואות אהבה עצמית אמיתית. בקיצור, אם אני אמא שעומדת מאחורי המילים שלה, אני צריכה גם לעשות.

סבתא סורגת בשלושה דורות

וכך עשיתי.

ההישתתפות בסדנא "ממש את"* של סטייל גורו וההיצטרפות לקבוצת הפייסבוק שלהן "ארון הבגדים של סטייל גורו" לימדו אותי מחדש לאהוב את מה שיש לי. נכון, זה לא הגוף של גיל 16, אבל זה לא אומר שאין בו כלום. קיבינימאט ! העולם ממש לא שייך לצעירים. נכון? (אני מקלידה בהיסוס…)

פגשתי בסדנא המון נשים, בדיוק כמוני, כל אחת עם השריטה והכאב שלה. כל אחת עם המטרות שלה: אחת רוצה יותר ביטחון במקום העבודה, אחת רוצה שיסובבו אחריה את הראש ברחוב, אחת רוצה לשפר את הזוגיות, אחרת רוצה לרפא צלקות רגשיות, אך המשותף לכולנו הוא שעד לאותו רגע לא העזנו להגיד – עכשיו אני.

מעבר לתהליך הרגשי שהגורוז, איילת פסטרנק ורביד מנשה, העבירו אותנו, יצאתי משם עם כלים פשוטים שאפשר ליישם בבית, בתקציב זעום וכשאני מיישמת אותם – אני מקבלת מחמאות ומדד ההסמקה שלי עולה. מה שלא ירשתי באופן טיבעי פשוט למדתי. 

משפחת קנלשטיין
משפחת קנלשטיין

השבוע נחגוג את יום העצמאות לישראל ואני מרשה לעצמי להפוך אותו ליום העצמאות של הנשים שאני אוהבת. אז אני מדליקה משואה לכבוד העצמאות של סבתא רעיה שלא דפקה חשבון לאף אחד ופתחה מספרה, ולכבודי, הנכדה שלה, שקצת איבדה את הדרך אבל נשים נפלאות עזרו לי למצוא אותה שוב ומשואה לכבוד הבנות שלי שמעירות ומאירות אותי כל פעם שצריך, כדי שאצמח ואשתפר, ולכבודכן – נשים נפלאות – אמהות, סבתות, דודות, נכדות, שקוראות עכשיו ושואלות את עצמן: מתי באמת הרגשתי מהממת ? ואיך אני עושה את זה שוב ?

חג עצמאות שמח.

*השבוע נפתחת הרשמה לסדנאת "ממש את" חדשה, וההרשמה פתוחה רק לשבועיים, אז כדאי לכן להציץ.

חמישה דברים על נסיכות, שגם הורים של נסיכים צריכים לדעת

#1 הנסיכה ממונאקו גרייס קלי 

כשהייתי ילדה הייתה לי פנטזיה שאני נצר אבוד לנסיכות מונאקו, שהגעתי לכאן ממש במקרה וזה כנראה רק כי ההורים, שמגדלים אותי, חטפו אותי. כן, היה שם רגע שהייתי בטוחה שאני מאומצת. אני חושבת שמה שניסיתי להגיד בילדותי זה שאני לא מרגישה שייכת מצד אחד ומצד שני שיש לי דימיון ממש מפותח, כי אין הרבה קשר בין מונקו לקריית חיים מערבית ! אך יתכן קשר לקריית חיים המזרחית, השונה מאוד מאחותה המע'.

כשהתבקשתי, כילדה, לשטוף את החדר שלי הייתי משאירה את דלת הבית פתוחה בתקווה שברחוב יעבור מישהו ויראה אותי, האסופית המסכנה, מנקה בתים … שזה יהיה מישהו שדואג לילדים רכים, למרות שהייתי כבר בת 11, שזה יהיה אחד שאוסף אותם לחיקו אם הוא רואה שהם גרים עם הורים שמעבידים אותם בפרך. אכן, הייתי ילדה סופר סופר דרמטית. דרמה קווין. עכשיו כשאני מנסה לגדל את הסופר דופר דרמטית הקטנה שלי אני מודה שאני די דופקת את הראש בקיר, אבל מנסה גם לחייך. מה שבטוח, אני יודעת שזה לא יעבור לי. כלומר לה… אני רק צריכה למצוא דרך לנתב את זה למקום בו זה יהיה מוערך. למי שעולה בראש המילה "שחקנית", תודה ! אבל אני מחפשת נתיבים מפרנסים … (-: אז אולי בכל זאת נסיכה?

Grace and Rainier. Offcial civil wedding portrait by Howell Conant. April 19, 1956
Grace and Rainier. Offcial civil wedding portrait by Howell Conant. April 19, 1956

#2 הנסיכה דיאנה 

אני חברה בקבוצה בפייסבוק שעוסקת באופנה וסגנון אישי. אנחנו מאתגרות את עצמנו בכל מני דרכים כדי לשפר את האני הפנימי שלנו באמצעות ההופעה החיצונית שלנו (אם זה מסקרן אתכן – כתבו לי אסביר יותר בפרטי). באחד הימים העלתי את הנסיכה דיאנה כאתגר להשראה. כשחיפשתי תמונות בפינטרסט כדי שאוכל להראות גם לשאר החברות זה היכה בי: שיט. אין שום דבר "נסיכי" כאן. הבגדים והתכשיטים כן – אצולה לפנים, אבל העלילה… זו הייתה טרגדיה.

מה בדיוק קרה שם, בארמון בקגינגהם, יהיה כנראה קשה לדעת לנצח נצחים, אבל בקצרה: דיאנה, אישה צעירה מסוחררת מחיזורו של יורש העצר, רק שהיא לא יודעת שבסמטה אפלה ממתינה לה האמא שלו, חמתה, המלכה האם, שכבר חמה על הבן שלה צ'ארלס, שרצה בכלל להתחתן עם מישהי אחרת, שפחות התאימה לפנטזיה של אימו ועכשיו כשהוא מביא לה כנקמה את פשוטת העם הזו, דיאנה שעבדה כגננת, היא בכלל מאוכזבת ממנו. זה סיפור שיכול לקרות בכל משפחה בה יש אמא מאוד דומינניטית שכל הכח אצלה והבנים שלה חייבים לציית לה אם הם רוצים לקבל משהו כמו כתר/אהבה/כסף/בית. דיאנה אכלה ממנה חרא לכל אורך הדרך. וכל הזמן הזה היא הייתה חייבת לחייך למצלמה והיא חייכה והייתה יפה והפכה לאמא לילדים חמודים ומסתבר הייתה ממש אומללה. יו, איך שאני ממתינה לגירסה של דיסני עליה!

רק כשהתרחקה דיאנה מבית המלוכה צמח לה חיוך אמיתי שבא מבפנים, ואז טראח! כל האושר שלה התרסק בתוך מנהרה בפריז. לוויה, פרחים, נרות, שני ילדים נשארו בלי אמא. אני זוכרת את כל הפרטים האלו כי ראיתי את החתונה שלה ושל צ'ארלס בטלוויזיה בשנות השמונים, כי עקבתי אחרי הסיקורים של המוות שלה בשנות התשעים וישבתי לראות את החתונה של בנה בשנות האלפיים. הכל, כי כילדה כל כך פינטזתי על להיות נסיכה שהיה לי חשוב לדעת על הנסיכות האחרות בעולם, בכל זאת קולגות…

הסיפור של דיאנה הוא טלנובלה שבוכים בה בסוף, מאחר והוא כולל: חמה רודנית, בן רופס, אישה צעירה וצייתנית שבסוף משלמת את המחיר הכבד ביותר בעוד אלו שנשארים בחיים בסוף הם הנסיך והמלכה עד עצם היום הזה וכנראה ממש לא באושר אלא רק בעושר. למי שעולה בראש המילה "קורבן", שירים את היד! קיבלת 2 נקודות.

כתר nm

#3 הנסיכה סתיו שפיר

היום, הנסיכות האמיתיות בעיני הן אלו שהצליחו בתחומן ובזכות מי שהן. הן לא זקוקות לנסיך שיגאל אותן ממעמד הפועלים, הן קובעות את החוקים והכללים. הן עצמאיות, חלקן אפילו עשירות והן בהחלט יכולות להיות השראה.

אני רואה אותן על בניינים כשאני נוסעת על כביש איילון – בר רפאלי, אני רואה אותן ביו טיוב – אדל, אני רואה אותן בטלוויזיה – יונית לוי, אני רואה אותן בכנסת – סתיו שפיר, אני קוראת עליהן בעיתונים – פרופ' עדה יונת. זה ז'אנר של "נסיכות" שאני עומדת מאחוריו במאה אחוז, כי הוא חיובי. הוא עדיין יכול להיות נוצץ, אם קשה להיגמל מסברובסקי, אבל הוא מעודד אקטיביות. הנסיכות שאני גדלתי עליהן היו פאסיביות, חיכינו שמישהו ימצא ויגאל אותנו, ראה ערך: פרינסס D, ונחשו מה ? זה לא קרה …. אופס. אני מקווה שאצליח לשבור את החוליה בשרשרת ולהעביר מורשת חדשה.

 #4 "הנסיכה שלבשה שקית נייר" 

אז מה עושים כשרוצים להעביר לילדים מסר ? אחד הדברים שאיתם אפשר להתחיל זה כמובן ספרים. האהוב עלי ביותר הוא "הנסיכה שלבשה שקית נייר". זה סיפור על ילדה-נסיכה שמחכה שהנסיך שלה יציל את הממלכה אבל כשהיא מבינה שהוא לא יעשה כך היא הולכת ועושה זאת בעצמה. היא לא מתקשטת בשמלות אלא לובשת שקית נייר ולועגת לנסיך המגונדר מדי ולא, היא לא מתחתנת בסוף. אולי זה נשמע לכם פמינסטי מדי יחד עם זאת כשכל מה שיש מסביב עטוף בגווני פסטל ופעמוני חתונה כדאי שתהיה בבית עוד אלטרנטיבה.

סרט אנימציה שאני אוהבת מאוד הוא "אמיצה". יש בו מתח, קשר אם-בת מתוסבך (כמו אצל כולנו…), ילדה שצריכה להיות נסיכה ולהתחתן וכל מה היא רוצה זה לרכוב על סוסים ולירות בחץ וקשת, גברים ששולטים בגמלוניות, הבנה ששני הצדדים צריכים להקשיב אחד לשני – גם ההורים וגם הילדים, והכל עטוף באגדה ג'ינג'ית על קסם שיוצא משליטה.

כמובן יש גם את הסרט "לשבור את הקרח", והספרים: בילבי, הארנב הזה שייך לאמילי בראון, זוג (zog) ועוד הרבה. רק תגגלו ותהנו !

#5 אמא ואבא מקימים ממלכה…

אני לא בעד לשבור לילדים חלומות רומנטיים ולדחוף להן את המציאות לפנים, זה יקרה להם מימלא כשהם יהיו הורים… (-: אבל כדאי לתת להם נקודת מבט נוספת שאינה תואמת לגרסת ה"עלמה במצוקה" הנסיכתית, שמגיעה מרוב התרבות והתקשורת שלנו, ונקודת המבט הקבועה שיש לילדים שלנו היא עלינו. מה קורה אצלנו?  האם אמא מחכה שאבא יציל אותה כל הזמן? האם אמא מצילה את אבא באופן שווה כמו שאבא מציל את אמא? הרי אנחנו הסרט הארוך ביותר בו הם צופים, אנחנו "הנסיך והנסיכה" בלייב. אותנו הם מחקים. ולא משנה כמה ספרים וסרטים פמינסטים נראה להם, אם אנחנו לא נתנהג ככה, הם לעולם לא ילמדו את זה.

וזה מתחיל בדברים קטנים כמו חלוקה שווניות בבית שכולם עושים את כל עבודות הבית, כל אחד על פי יכולותיו ולא על פי מינו. וממשיך בזה שיש מקום לקריירה של אמא כמו שיש מקום לקריירה של אבא ועד לזה שהילדים הם לא "התיק" של אחד מההורים בלבד, הם האחריות של שניהם. כך יש יותר סיכוי שהבנים והבנות שלנו יגדלו להיות יורשי עצר עצמאיים, יוזמים ומובילים. אם נגדל אותם כך אז בבגרותם, הם כבר יקבלו תואר של מלכה או מלך – לא?

מזמינה אתכם לכתוב לי מה אתם חושבים על נסיכות ונסיכים. בענווה, הוד רוממותה, אני.

איך להפחית שעות צפייה בטלוויזיה ואיך הפכתי לאלפא-אמא.

שאלתי אתכם השבוע, בפייסבוק, על מה תרצו לקרוא. ברוב מוחץ בקשתם לדעת איך להפחית את הזמן שמבלים הילדים שלנו מול המסכים (טלוויזיה, ניידים, מחשבים, אייפד). יש לי הרבה יותר מדי מה להגיד על מסכים, אבל אתם תצטרכו להודיע בבית שאתם מאחרים בשביל לקרוא הכל, אז אחסוך לכם ואהיה סופר-ממוקדת. מתאים?

איך תדעו שהגזמתם עם המסכים ? 

הנה 6 שאלות בלבד, לגבי הילדים שלכם.

  • האם אתם מרגישים שזה מנהל אותם?
  • האם אתם מרגישים שהם מייחסים חשיבות רבה יותר לזמן שלהם מול המסכים מאשר לדברים אחרים?
  • האם מישהו אחר העיר להם שהם מבלים עם המסך יותר מאשר איתו (חבר/אח)?
  • האם הם זנחו תחביב שהיה להם בגלל שימוש במסכים?
  • האם קרתה להם פאשלה בגלל הצמדות למסך?
  • האם הם מרגישים מחויבות כלפי משהו/מישהו בצד השני שבגללה הם "חייבים" להיכנס ? "זה לא בשבילי, פשוט מחכים לתשובה ממני…"

אחרי שעניתם לגבי הילדים, אתם מוזמנים לשאול גם את עצמכם. ומה שאני מציעה לגבי הילדים – אתם יכולים להחיל גם על עצמכם.

אם עניתם על שתי שאלות, לפחות, ב"כן", אתם בכיוון להגזמה. אם עניתם על כולן ב"כן" אתם כבר שם. אבל הי, אל תתייאשו ואל תלקו את עצמכם, אני כאן בשביל להגיד לכם שאתם לא לבד, אני לוקה באותה תסמונת ומקווה לתת לכם כלים בשביל לצאת מזה. וואוו, אני ממש מרגישה אלן קאר, או שלא …

dudu s rn nm

איך מרחיקים ילדים מהמסך ?

ילדה אחת חמודה, הביעה תנועתיות יתר בכיתה שלה, מפה לשם התברר שיש לה יותר מדי שעות מסך ופחות מדי שעות ריצה במרחבים. האמא שלה הודתה בפני המורה שיש לה קושי להגביל במסכים, אז היא קבלה עצה מהמורה: "מערכת ימים לצפייה בטלוויזיה". ממממממה ? וכאן יסתיים הסיפור בגוף שלישי ונעבור לגוף ראשון, כי זה מתיש.

דבר ראשון, כששמעתי על הרעיון לעשות לו"ז של מתי רואים טלוויזיה ומתי לא, נכנסתי למתח. מה זה אומר עלי ? מה, ההורות שלי תהיה מתוכנתת? היא לא תהיה ספונטנית? מסתבר שהרעיון המקורי שלי להיות ספונטנית וזורמת מול הבנות לעיתים לוקה בחסר, כי כשאני לא בטוחה בעצמי או מתלבטת אני לא מצליחה לעמוד על דעותיי ועקרונותיי.

למה אני מתכוונת ? כל אחר הצהריים כשאנחנו נכנסות הביתה ועולה השאלה "אפשר לראות טלוויזיה?" אני צריכה לדעת מה התשובה שלי ומה הנימוק. אם התשובה היא "לא", אני צריכה לדעת למה לא, לנמק בהתאם, "כי ככה זו לא תשובה" ולשאת בתוצאות. לעיתים ה"לא" שלי לא יוצא מספיק בטוח בעצמו ואז אצל הקטנה יכולה להיות התפרקות טוטאלית הכוללת מחמאות בסגנון "את האמא הכי מעצבנת בעולם" – תודה, תבואי כל יום. אצל הגדולה זה בא ביותר פרקטי כמו "אז מה נעשה?" – נכון, מה לעזאזל נעשה…? בקיצור, זה משא ומתן מתיש שיכול לחזור על עצמו המון פעמים ודי נמאס לי ממנו. אז עשינו מערכת ימים לצפיית בטלוויזיה.

איך מכינים מערכת ?

ישבתי אתן על כוס תה וביסקוויטים ואמרתי להן שאני רוצה שנעשה מערכת שתסדר לנו את אחר הצהריים, כדי שיהיה לנו יותר קל לקבוע עם חברים (עם שתיים זה באמת נהיה מסובך) וכדי שיהיה לנו יותר נעים אחת עם השנייה. האמת שהן לא היו זקוקות לכל כך הרבה הסברים, חפירות זה של מבוגרים. הגדולה קבלה את המשימה לצייר ובכל יום צוירה הפעילות המתוכננת. הקטנה איבדה את הביסקוויט בתה וציחקקה שהוא צף. הן בחרו צבעים וציורים לכל פעילות, ממש ישיבת מיתוג.

לטלוויזיה הקצנו שלושה ימים. אחד באמצע השבוע, יומיים בסוף השבוע, מישהו פה צריך לישון צהריים… לא? הכנסנו למערכת עוד דברים כייפים כמו החוגים שהן אוהבות, ימים שאפשר ללכת לגינת משחקים (למרות שמבחינתי כל יום מתאים, אבל שיהיה) וכד'. אם יש יום קבוע של סבא/סבתא/בייביסיטר זה גם יופי של יום לציון. עשינו את זה יחד, תלינו על המקרר וכל יום אנחנו מזיזות את המגנט ליום המתאים. תכניסו למערכת שלכם מה שאתם רוצים לאזן: שעות מחשב / נייד / אייפד ותנו לזה שבוע.

או שלא ...
או שלא …

איך המערכת שינתה את חיינו ?

היום הכניסה הביתה נשמעת אצלנו ככה:

  • "איזה יום היום?"
  • "יום ראשון"
  • "זה יום טלוויזיה"
  • "לא"
  • "טוב"

טאדאם ! בלי התפרקויות, בלי עצבים. למה ? כי מצד אחד הן מקבלות על עצמן את ההחלטה, שלקחנו יחד. ומצד שני אני כבר חשבתי על זה מספיק זמן מראש, כך שברור לי כבר מה כן יהיה היום ומיד אני שולפת, כמו אקדוחן שיענו לא תכנן את צעדיו שלושה ימי עסקים קודם לכן, "רוצות להכין עוגה ?"… "כן!" והן נופלות על צווארי כאילו הייתי האמא המושלמת ובלי כוונה מורחות עלי נזלת. תודה.

המערכת השבועית מצליחה לאסוף גם את המפוזר ביותר ביקום. אני מודה שבשנה האחרונה החלקיקים ההוריים של מפוזרים יותר מתמיד ואני צריכה מגנט שיאסוף אותם. מוכר לכם ?

יש לי חברות שיש להן מערכת של מה הן מכינות כל יום לאכול וזה נפלא בעיני. כי לכל אחד יש עקב אכילס, המקום בו הוא הולך לאיבוד, מאבד איזון ושיווי משקל אז למה לא לשרטט אסטרטגיה שתעזור לנו לא לנזול לכל הכיוונים. אם יש לכם לו"ז בעבודה מה אתם עושים מתי, מדוע לא לארוז גם את חיי המשפחה פנימה ? לא, זה לא הופך אתכם לאנשים קרים ומחושבים. זה הופך אתכם להורים שזקוקים למסגרת כדי שהילדים שלכם יחושו שיש מי שמנהיג את הלהקה, שיש פה אלפא-אמא, כי כזו אמא אני רוצה להיות.

יש לכם עוד רעיונות שיעזרו לי להיות אלפא-אמא ? אני אשמח לקרוא בתגובות.

אז תנסו את זה בבית !

גמילה: מסקנות ראשונות.

"אני כל כך כועס על אמא שלי" הוא פתאום אומר "היא לא רואה אותי. היא מסוגלת לחשוב רק על זה שאני רעב, צמא או שקר לי. כאילו שאני עדיין תינוק. היא לא מצליחה לראות אותי גבר, אבא. היא לא מצליחה לחצות איתי את הקו של הפיפי-קקי. בגלל זה אז אני מזלזל בה. ואז אני יוצא מניאק לפעמים ומדבר אליה מגעיל. רק רוצה להרחיק אותה ממני. ואז אני מתבייש. כי רק תינוק מתייחס ככה לאמא שלו. אז אולי היא בעצם צודקת ? אני לא יודע. איזה דפוק זה לפעמים להיות ילד." החבר הזה שלי הוא ילד בן כמעט 40 והוא ירה עלי את המונולוג שלו והשאיר אותי על הקו כי הייתה לו ממתינה. כשחזרנו לדבר זה כבר היה על דברים אחרים לגמרי, כי לא היה זמן וזה, אבל השיחה הזו שקעה אצלי… אני יודעת שמה שמציק לו ולי יותר מכל הוא המקום הנוכחי שלנו בשרשרת המשפחתית. העובדה שאנחנו הורים והאפשרות שהילדים שלנו יגידו עלינו בדיוק אותו דבר כשיתבגרו, מפחידה אותנו.

אריה מפחיד

השיעור שלי

היא כבר בת 4 הקטנה שלנו. בשבילי היא תמיד תהיה תינוקת, אבל היא כבר לא. זה משמח אותי ומעציב אותי באותה מידה. מכירים את זה ?

דמיינתי הרבה פעמים את הרגע הזה של הפרידה מהגומי המעופש הזה שהיא מכורה אליו. המוצץ. זה לא יאומן איך דבר כל כך חמוד יכול להגיע לדרגת צחנה כל כך איכותית וחד פעמית. זה סירחון מדויק שאני זוכרת מהמוצצים של אחי וחלפו מאז 30 שנה ויותר. היה לי קשה להפוך את הדמיון למציאות, כלומר להיגמל.

בוקר אחד היא קמה והחליטה שהיא זורקת את כל הבקבוקים והמוצצים לפח. האמינו לי, זה לא במקרה כתוב ברבים, היה שלב שהיו לה 7! מוצצים ועם כולם היא ישנה במיטה… אם הייתה מצלמת רנטגן רגשית שיכלה לתעד את הסצנה הזו ליד הפח, היא הייתה משקפת את זה: ילדה אמיצה, בוגרת שמעזה לגדול מול אמא שמחה, גאה ומבועתת מהצפוי לבוא. בתחרות ה"למי יותר קשה?" מעל הפח – יש סיכוי שהאמא הזו מנצחת, כלומר מפסידה…

כן, בשביל להיפרד טוב ממוצץ/חיתול צריכים לפחות שניים: הורה או שניים, תלוי כמה יש במשפחה וילד. יחד עם זאת, לאורך תקופה ארוכה לא הייתי בשלה לעשות את הצעד. חשבתי על הבכי שלה בלילה, כשלמעשה אני מבינה היום, שמה שהיה לי בראש זה שיפול עלי התיק של להיות המנחמת. תירצתי ב"יש לה געגוע אמיתי ליניקה", כשלמעשה לא רציתי להידרש לקושי שלה. דחיתי את הקץ בשבילי, וסיפרתי לעצמי סיפור שהוא עליה.

הדבר שעזר לנו להגיע לרגע האמת היה ביקור אצל רופאת השיניים שלנו, שהסבירה שאם לא נפרד מהמוצץ עכשיו זה יפגע בעיצוב החניכים והשיניים בעתיד. עם הקטנה דברנו על וסביב זה, אבל עדיין לא היה לי האומץ לעודד אותה לעשות את "ה"צעד. במקרה, קדמה לביקור במרפאת השיניים שיחה שלי עם הגננות שלה, שהזכירו לי שהיא כבר גדולה. כולם מסביבי צדקו ורק אני עוד הייתי תקועה בזה שיש לי תינוקת…

אני בת 5 עם אחי הקטן ומוצץ.
אני בת 5 עם אחי הקטן ומוצץ

 כמה זה היה נורא ? 

בוקר אחד, אני לא כבר לא זוכרת מה היה המשפט שאמרתי לגבי מוצצים וילדות גדולות, היא לקחה את העניינים לידיים ופשוט זרקה הכל לפח. יאיר הביט בי חסר ביטחון ומבוהל, אני הבטתי בו מבועתת ורועדת מפחד. כל אחד מאיתנו כבר נגמל מאי אילו דברים בחיים – זה לא היה קל אף פעם, כן הייתה שם עודף הזדהות… מיד גייסנו את כישרון המשחק שלנו, הדחקנו את החששות והפכנו את זה לאירוע משמח ונפלא ומעצים. אבל בפנים … רצינו לברוח לאמא …

הבטחנו לה 4 מתנות – אחת לכל שנה, כי היא בת ארבע. זה מאוד חיזק אותה שבמשך 4 ימים חיכו לה מתנות. זה אפילו גרם לה אושר לחמש שניות שלמות, בהן המתנה עניינה אותה. הערת שוליים: לכן אנחנו לא קונים מתנות יקרות, אין ממש טעם בזה. דבר קטן וזול עושה אותה מאושרת בדיוק באותה מידה כמו דבר גדול ויקר. מאחר ויאיר הופקד על קניית המתנות הן גם היו מקוריות ומפתיעות. מאז היא מסתובבת עם נחש ירוק מגומי, שמבהיל אותי כל פעם מחדש כשאני רואה אותו מקופל במיטה שלה, הוא נראה אמיתי לחלוטין. כרגע קוראים לו קריקטור (ע"ש הנחש של מדאם בודו).

אבל נחזור רגע להשתלשלות האירועים… ביום הראשון בו היא זרקה הכל היא הייתה יותר בוגרת ומקסימה מאי פעם. אני רק חיכיתי להתמוטטות – ידיי פרושות לאסוף את החלקים שיתפזרו. אבל לא. לא היה קריז. סימנתי V גדול ונשמתי לרווחה.

ביום השני זה קרה. היא התפרקה לחתיכות קטנות – התקף הטנטרום החזק והקשה ביותר שהיה לנו אי פעם. זה היה הרגע ממנו חששתי. אבל שרדנו. מלקקות את הפצעים, אבל בחיים. אני צ'יפרתי את עצמי בכוסית עראק באותו ערב, פריבלגיות של מבוגרת. היא ליקקה את קריקטור כשנרדמה…

dumi rn nm

ביום השלישי היא חזרה למוטב, אבל אני נשארתי בהיכון, לא התאוששתי מההתקף של יום קודם ומאז אפשר להגיד שזה מצב של תיקו. מצד אחד אני יכולה סוף סוף לספר שגם אני נשארתי בחיים אחרי שחוויתי התמוטטות ילדית במקום ציבורי, שכוללת השטחות על הרצפה ואני מחכה שמיכל דליות תשלח לי את הכומתה בדואר ! מצד שני היא מצליחה להגיד לי משפטים כמו "רק מוצץ עוזר לי להתגבר", אז אני יודעת שאנחנו בדרך הנכונה, מדובר בילדה שזקוקה שיתייחסו אליה כילדה ולא כתינוקת.

יש תיאוריה שאומרת שאדם מפנים שינויים אחרי 28 יום… אבל מי סופר ? (אנחנו!) יש להודות שחלק מהקריזות שלה היו לה גם קודם, אבל המראה שלה, נטול הפקק באמצע הפנים, עושה את כל ההבדל.

"קריקטור הנחש הטוב" מאת טומי אונגרר (עם עובד)
"קריקטור הנחש הטוב" מאת טומי אונגרר (עם עובד), ספר ילדים מומלץ.

אפילוג

הקטנה שגדלה, הגיעה בשלה מאוד לפרידה הזו, ההורים שלה פשוט לא סמכו עליה מספיק, אבל הם למדו. עכשיו המשימה של ההורים שלה זה לסמוך עליה שהיא יכולה לישון במיטה שלה כל הלילה … אבל האם ההורים שלה יכולים להיפרד מהביקורים הליליים שלה ?

לגבי החבר שלי, אנחנו ממשיכים לדבר על אמהות שלנו ואיך הן רואות או לא רואות אותנו. ברגעים שאנחנו מצליחים לסובב את המראה המשקפת לכיווננו אנו מצליחים לחבק אותן, לסלוח להן, להבין אותן ואז גם את עצמנו.

תנסו את זה בבית…

לא דברנו עוד על אהבה

כשהייתי נערה הייתי מאוהבת עד מעל הראש בבחור מדהים: מוכשר, חכם, יפה, מצחיק, רגיש. הייתי מוכנה לעשות בשבילו כל מה שביקש. לא באופן סמרטוטי ומנוצל אלא באופן חברי וחצי אימהי אפילו. היינו מחוברים כל כך. הייתי מביטה בו בערגה ויודעת שהוא לעולם לא יהיה שלי, כי כל הבנות שהיו לו עד אז היו אחרות ממני – גועשות הרבה יותר, שמרניות הרבה פחות. ידעתי שמה שהוא יכול להציע לי זו חברות נטו. לא בזבזבתי זמן על תחושות החמצה ונהנתי מכל רגע. זו הייתה אינטימיות נדירה.

יום אחד הוא התוודה בפני וסיפר לי "אני יוצא עם מישהי". הלב שלי נסדק והתפורר לחתיכות קטנות. השורשים הרוסים-אוקראיינים שלי לימדו אותי להכיל קושי ולהמשיך הלאה עם חיוך אז גייסתי את כל הכוחות שלי לשמוח איתו. ידעתי שאם אני חושפת את הרגשות האמיתיים שלי אני מאבדת אותו, לזה לא הייתי מוכנה. זה היה כמו לאבד בן משפחה מבחינתי. אז סיננתי "בלאט" בלב והקשבתי לסיפור שלו. כששאלתי איך קוראים לה הוא אמר לי "תנחשי". זה לקח שעה. העלתי מהאוב מאות שמות של בנות, אבל דבר לא התאים. היה אפילו שלב בו קיוותי שאגיד את שמי ואז הוא יגיד "כן – אני רוצה אותך ! ולא ידעתי איך להגיד לך…" כמה נאיבית יכולתי להיות? אל תענו – אני יודעת את התשובה. זה הפך למשחק ניחושים מתיש ומטופש, אך הזמן שהוא לקח עזר לי לחבר מחדש את החתיכות הפזורות של הלב שלי, שהיו על הרצפה. בסוף הוא הסכים לגלות לי ואמר לי את השם. זה היה שם של גבר.

rose mid

אז, מתחתית גילי הצעיר, לא הבנתי בכלל מה קורה. הייתי עסוקה באכזבה האישית שלי. הייתי תקועה בזה שיש לו אהבה שהיא לא אני. היציאה מהארון שהתרחשה מולי בכלל לא הרעישה אותי. היום, אני יכולה להעריך את המעשה האמיץ שהוא עשה ולהודות לו שחלק איתי כזה רגע מכונן בחייו. היום אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות.

אני עדיין אוהבת אותו כמו אח (כן בנט, אח!) ואני עדיין זוכרת את החיבוק הארוך שהיה לנו אחרי שסיפר לי מי זה ואיך נפגשו ואיך אמרתי לו שהוא אידיוט שהיה לו קשה להגיד לי מהתחלה שזה בן, ושהיה מיותר לגמרי שאמר שהוא יוצא עם "מישהי". אבל מה הבנתי אז ? מה ? כל מה שידעתי אז היה אהבה, למרות שאף פעם לא דברנו עליה. הייתי כל כך עיוורת מאהבה שלא באמת ראיתי אותו.

לא חשבתי על השיחה הזו בערך שני עשורים ואז באיחור סופר-אופנתי ונטול אלגנטיות, נתקלתי בקליפ "Take Me to Church" (זה שלמטה).  הגעתי אליו במקרה, אחרי שיטוט באתר שמיועד לנוער, שדרג את הקליפים השווים לשנת 2014. מבין כל הישבנים הקופצים והמחשופים המאוסים פתאום נצץ אור. אחרי הצפייה – הייתי כולי נרגשת ונרעשת. מהכנות. מהעוצמה. לא יכולתי שלא לחשוב: איך החיים של הדור שלי היו נראים אם בשנות התשעים היה משודר כזה קליפ ? אם הייתה כזו פתיחות. אם למישהו היו ביצים ! איזה כיף לבני נוער גאים, שגדלים עכשיו, שיש להם קול. בקריות של שנות התשעים – הייתה דממה.

הרבה זמן הסתובבתי עם הזכרונות האישיים שלי ועם השיר של Hozier בראש וזה היה לגמרי אישי ושלי. אפפה אותי תחושה טובה שדברים מתפתחים ונעים קדימה, רק שאז באו החברים של בנט והחזירו אותי למציאות. הרגשתי שעל זה אני כבר לא יכולה לשתוק. חלאס עם הדממה.

הדרה של פלח אחד באוכלוסיה זה מדרון תלול שאי אפשר להפסיק להדרדר בו. מי שלא מכיר בזכות של אחד להתחתן/להקים משפחה, מהר מאוד לא יכיר בזכות של האחד הזה לחיות.

מאז אותה שיחה עברו הרבה שנים, אני כבר לא נערה מאוהבת, אני יותר בכיוון של אישה פמיניסטית, הטרוסקסואלית עם דעות גאות וליברליות… ואמא. כאמא, חשוב לי מאוד שהילדות שלי ידעו שכל בחירה שלהן בזוגיות, שנעשית מאהבה, היא בחירה טובה. אלו המסרים שאני מפזרת כשצצות שאלות כמו : שני בנים / שתי בנות יכולים/ות להתחתן ? ואתם ?

אמא אחת. פסיכולוגית אחת. מיליון חרדות של הורות – חלק ב'

ב"אמא אחת. פסיכולוגית אחת. מיליון חרדות של הורות – חלק א'" למדתי שאני כנראה נוטה לדאגנות יותר ממה שאני מעוניינת להיות. למרות שזה מאוד ביאס אותי, זה גם ממש לא הפתיע אותי.

הנה המשך השיחה שלי עם אילת דישון רצקובסקי – פסיכולוגית קלינית וחברה טובה שעשתה לי ניקוי יסודי לחרדות כולל פאנלים, מקווה שיום אחד תעשה לי גם תריסים !

למה יש תחושה שחרדות זה רק של אמהות ?

המון פעמים זה נראה שאבות יותר "קולים", למרות שכבר הבנתי (בחלק א') ש"קול" זו לא מילה חיובית בהקשר הורי… מצד שני אמהות מקבלות את התיאור הלא מחמיא "היסטריות", יותר מאבות. מרגיש כמו עוול לשני הצדדים.

"גברים מגיבים אחרת מנשים מכמה סיבות, הראשונה כי אנחנו באמת שונים במבנה הביולוגי-כימי-פסיכולוגי שלנו, הסיבה השניה כי החברה מכתיבה לנו שהיא מצפה מאיתנו תגובה שונה והסיבה השלישית היא כי לעיתים גברים לא מפרגנים לעצמם לפחד.

מחקרים מוכיחים שביטויי מצוקה אצל גברים מופיעים באופן שכיח יותר בהתמכרויות ואלכוהליזם, לעומת נשים שביטויי המצוקה שלהם מופיעים באופן שכיח יותר כבעיות נפשיות/רגשיות. נשמע אולי מוזר אך להרבה גברים יהיה "קל" יותר להיות מתויג כאלכוהליסט מאשר כחרדתי. כמובן שלא בכל תרבות מבטאים חרדה באותה דרך. בגדול גברים ונשים מרגישים אותו דבר בפנים, יחד עם זאת הם מבטאים את זה שונה לחלוטין החוצה. אז לא, אבות הם לא יותר "קוליים" …

מצד שני חבל בשביל הגברים שהחברה לא מאפשרת להם את הונטילציה שהיא מאפשרת לנשים. חבל שהחברה לא משדרת יותר פתיחות לחרדות וקשיים אצל גברים. זה הפסד שלנו… "

נשים וגברים

נשים וגברים

איך נפטרים מפחד, בושה ורגשות אשם ? 

בואי ננסה לנתח רגע אחד בו יש פחד/חרדה ורצון להשתחרר מהם אבל  זה לא מצליח. הנה סיפור לדוגמה ששמעתי מ"חברה" (-: …. נקרא לה י'.

המקרה: רגע אחרי שנפרדה מביתה בגן, כשהיא סוגרת אחריה את השער, י' נזכרת שלא עדכנה את הגננת במשהו חשוב לגבי הבת שלה, והופ היא נכנסת להילוך של פחד: דפיקות לב, התנשמות וכד'. רק בגלל שלא עדכנה. יחד עם זאת היא כל כך מתביישת להתקשר לגן כדי לא לצאת האמא ההיסטרית, שהיא נשארת תקועה עם המצב הזה, עד שמשהו אחר מסיח את דעתה והמתח דועך.

לטיפולך, אודה.

"טוב, אז מה שי' צריכה לעשות זה … לנסות ולעשות ניתוח מידי של מה שקורה כדי להבין איך לעזור לעצמה. הפחד הביא אותה לתחושה של חוסר שליטה ואיבוד חופש – התחושות הפיזיות. עכשיו המאמץ שלה הוא לצאת מהשיתוק הזה. היא צריכה עזרה בשביל לצאת מזה. כלומר היא צריכה להתקשר לגן ולדווח את מה ששכחה להגיד ולשחרר את עצמה. אבל היא לכודה כי הבושה עוצרת אותה. המשימה האמיתית היא להיפרד מהבושה. היא צריכה להבין שזה לא משנה איך היא תצטייר בעיני הצוות בגן, חשוב שהיא לא תסתובב עם המועקה.

עלינו לזכור שאנחנו השגרירים הטובים ביותר של הילדים שלנו, הם בחסותינו ואנחנו צריכים לייצג את טובתם מול העולם. אם המחיר שנשלם הוא תיוג שלנו כהורים דואגים מול שאר המטפלים שלהם (מורים/גננים), אז המחיר סביר. אם נשאר עם הפחד והבושה, אנחנו פוגעים בבריאות הנפשית שלנו."

ואני מיד מלבה את האש ב:

ואם יקרה משהו בגלל "הבושה" אז בכלל הלך עלי… כאן כבר צף כל עניין רגשות האשם. כי אם לא אעשה כלום, ויקרה משהו, לא צריך לקרות משהו גדול, יכול לקרות גם דבר קטן, שלא לומר קטנטן, בשביל לפתח רגשות אשם.

"אם קרה משהו אני "מרשה" לך להרגיש רגשות אשם במשך 7 דק' וזהו. מעבר לזה אין בזה טעם. זו רק נבירה שלא מועילה לאף אחד. בטח לא לך. זה כמו ג'יפ בחול טובעני. לתפקד מתוך רגשות אשם זה תפקוד לא בריא."

רק 7 דק' ? מה זה, סיגריה מטכ"לית ?

"תדעי לך שההורה המושלם צריך לשאוף ל7 שניות!"

מהההה ?

"אבל מי אמר שצריך להיות מושלם ?"

לא אני !!!

"אבל רגע יעל, אני רוצה לחזור למה שאמרתי קודם לגבי היכולת שלך לצאת מהבושה. זו חוויה מעצימה. זה שחרור עצמי. היכולת להוציא החוצה את החשש ולא להישאר איתו לבד, על אף מה שאולי מישהו יגיד. זו גדילה !"

למרות שלגדול זה כואב, השתכנעתי… אני לוקחת את זה אל החיים שלי. המסע לפרידה מהבושה מתחיל עכשיו! מעניין לאן הוא ייקח אותי (בתחום ההורות בכל אופן). אני גם הולכת לתרגל את עניין 7 הדקות של רגשות האשם. ממליצה גם לכם וספרו לי אם הצלחתם או לא…

אנחנו כבר צריכות לסיים למרות שנראה לי שרק התחלנו… דבר אחרון לקוראים ?

"החברה המערבית שאנחנו חיים בה יכולה להיות מלכודת להורים. אנחנו נדרשים לעבוד המון שעות, אחרי לידה צריך לחזור לעבודה בתום שלושה חודשים, אנחנו מנותקים מהתפקיד הטבעי שלנו כהורים ומגדלים, הרבה יותר מבעבר. יחד עם זאת קשה מאוד להישאר עם הילדים בבית עד גיל שנתיים (כלכלית כמובן, אבל לא רק) אין שום קהילה מסביב לאם שרק ילדה. זו בדידות איומה. אז גם מי שכבר רוצה ויכולה לעשות את זה נתקלת בקשיים לא פשוטים.

תרבות ה"שגר ושכח" היא גם לא כל כך בריאה לילדים, כי הם כן צריכים אותנו בסביבה והיא גם מביאה סל חדש גדוש של קשיים רגשיים להורים כמו פחדים וחרדות. להיות היום הורים זה הרבה יותר קשה ממה שהיה בעבר, מהבחינה הזו. מבחינות אחרות יש גם הרבה הקלות.

למי שקשה, שידע שהוא לא לבד, יש  סביבו עוד הרבה הורים שמרגישים אותו דבר. אז כדאי וצריך שיפנה לקבל עזרה. כי אין סיבה לעבור את זה לבד. "

טוב, מבחינתי, כל מילה נוספת מיותרת. פשוט תנסו את זה בבית !

אם הפוסט עשה לכם חשק לשאול את אילת עוד ועוד שאלות, כתבו אותן למטה בתגובות (לא בFB) ואילת תשמח לענות לכם.

אמא אחת. פסיכולוגית אחת. מיליון חרדות של הורות – חלק א'

אם היה אפשר להעלים את כל הפחדים שהתווספו לחיים שלנו מאז שנהיינו הורים – תוחלת החיים של כולנו הייתה עולה בעשר שנים. זו עובדה שאני המצאתי הרגע. אבל אני בטוחה שהיא נכונה ונראה מישהו מכם מנסה לסתור אותי …

יום אחד כשכבר לא יכולתי יותר עם כל הפחדים האלו, לקחתי את כל הקישקעס הרופסים שלי ושפכתי אותם מול אילת דישון רצקובסקי פסיכולוגית קליניתשהיא חברה טובה, אשת מקצוע מצוינת, ואמא מעוררת השראה.

זו שיחה שהעירה אותי. אז הרגשתי שאני חייבת לשתף. אולי עוד מישהו כאן צריך השכמה.

אסור להתייאש יש אור בקצה המנהרה !

אילת, איך אני יכולה לדעת שהדאגה שלי לבנות בריאה ולא חוצה את הגבול הלא טוב של החרדה/חרדתיות ?

"חשוב להזכיר שיש הבדל בין דאגה לדאגנות. דאגה היא ביטוי בריא לאהבה, דאגנות היא דבר שלא מטיב עם ההורה ולא מטיב עם הילד. באנגלית קל יותר לעשות את ההבחנה בין worried – דאגנות, ל – care – דאגה. דאגה מניעה אותנו לעשות דברים, דאגנות משתקת אותנו. דאגנות זה מקום לא בריא בו אנחנו מרגישים תקועים ולא יכולים לנוע."

וכל הזמן הזה שאיילת מדברת אני אומרת לעצמי – אוקי. יש מצב שחציתי את הגבול, איך אני חוזרת אחורה ? ולמה לעזאזל אני לא קולית ???? בכלל מאז שאני הורה, הקוליות (אם היה לי גרם ממנה) נעלמה לנצח.

"cool ? שוב, אני מתייחסת למילה באנגלית, הוא קר. זה לא טוב באותה מידה שהיסטריה לא טובה. וזה לא ממקום שיפוטי כמובן, זה פשוט לא טוב להורים ולילדים באתה מידה. העבודה שלנו כהורים היא להתפתח באופן אישי ולהפעיל את יכולת ההתפתחות הזו אצל הילדים. אנחנו צינור להתפתחות הילדים שלנו. אם אנחנו נשאר "קול" קרים, מרוחקים, לא נגישים – זה לא יביא להתקדמות רגשית אצל הילדים. מצד שני, אם נהיה דאגנים, נייצר דאגנות אצל הילדים שלנו."

או, הנה חרדה שלא חרדתי מספיק לאחרונה. אז איך לא אצמיח דור חדש של ילדות דאגניות ?

"הורה לא יכול לתת מה שאין לו. אי אפשר לדון הורים על הורותם. מעטים האנשים שהם רעים ועושים רע לילדים, אלו מקרי קיצון, לכן אני לא דנה הורים. אבל זה לא פותר את ההורים מהאחריות שניתנה להם ומגודל המשימה. לכן מה שצריך לעשות זה לטפל בהורה, לעזור להורה להתמודד עם עצמו, כדי שלא יעביר את אותן תחושות לא טובות הלאה. ד"ר דונלד וויניקוט כתב: לא משנה מה אתה אומר או מה שאתה עושה, משנה מי אתה. לדוגמה: את יכולה בבית לדבר על שלווה, אבל אם את זזה ומתנהלת בחוסר שלווה, זה מה שתשדרי וזה מה שהילדים יקלטו. כדי לשדר שלווה את באמת צריכה להיות שלווה."

יש לי הרבה פחדים שקשורים לביטחון שלהן מחוץ לבית. אנחנו אמנם גרים בעיר ואין הרבה אפשרות להסתובב לבד ברחובות, כרגע הכל מבוסס על הסעות (שלי!), אבל לפעמים עם כמה שזה מבאס להיות תקועה באוטו, אני קצת מודה על זה, כי אין לי מושג מה אני אעשה כשהן יהיו כבר גדולות ויוכלו ללכת לבד. אני גם חוששת להעביר מסר לא נכון, כי אני יודעת שמה שאני מרגישה הוא קיצוני ולא פרופרציונלי.

"את צריכה להיות ברורה. אם זה נורא מסוכן ללכת לבד (כבישים וכד') אז שהילדות לא ילכו לבד נקודה. אם הן צעירות אז אין בעיה בכלל, הרי מומלץ עד גיל 9 לא לחצות כבישים לבד.

אם זה לא באמת מסוכן, וזה רק החרדות שלך אז תלמדי אותן איך להיזהר ולשמור על עצמן. למדי אותן כך שתוכלי לסמוך עליהן לשמור על עצמן ותתמודדי את עם החששות מפני דברים שאינם תלויים בהן. אבל להגיד להן שזה מאוד מסוכן בחוץ וגם לתת להן להתסובב בחוץ זה מסר כפול שייצר חרדה גם אצלן."

אוקי. הנה שיעור חשוב ! להיות ברורה. קודם עם עצמי ואחר כך איתן. ומאחר ועד גיל 9 יש לי עוד בערך שנה, יש לי מספיק זמן לתרגל ! איזה מזל …

אור !
אור !

בקטלוג הפחדים שלי, שהוא ממש מתחרה ראוי לקטלוג של איקאה, רק שניתן להוציא אותו יותר מפעם בשנה, אי אפשר להתעלם מזכרונות ילדות. זה כמובן מיד מעלה  תחושות לגבי ההורות של ההורים שלי ומה אני עושה ביחס לזה.

"אני רואה יחסי הורים וילדים כמו מירוץ שליחים." אומרת אילת ואני שומעת את האסימון עם החור, משנות השמונים, נופל לי ליד האונה השמאלית… "אנחנו לא צריכים לשחזר את מה שעשו איתנו ולנו ואנחנו לא צריכים לעשות ההיפך הגמור, אנחנו צריכים ליצר את הוריאציה שלנו. לקבל את המקל ולרוץ איתו הלאה. אבל בפועל זה הרבה פינג פונג. הלוך, חזור. קצת שחזור של מה שהיה, קצת וריאציה, קצת ההיפך כי רוצים להתרחק, כשהמטרה היא להתפתח. את צריכה לראות את ההורה שלך, ולהמשיך ממנו, בלי לדרוס אותו, בלי לבקר, אבל גם לא לשעתק. ליצר משהו חדש."

ילדים מכריחים אותנו לגדל זהות משופרת לאני שלנו. אם חשבנו שהתייצבנו כבר כבוגרים, לפני ההורות, הנה באה ההורות ונותנת לנו כאפה !!! מנענעת את הכל, גם בכל ילד זה קורה מחדש, ונכפה עלינו להתייצב ולעצב שוב ושוב ושוב. והאמת שזה מתיש… וכשעייפים פיזית ורגשית – פחדים נוטים לתפוס עלינו טרמפ בקלות…

אילת, בואי נגיד שכבר זיהיתי עם עצמי מקומות שבהם אני נוטה ליפול למלכודת הדאגנות. אצל כל הורה זה בטח שונה, אצלי למשל זה ביטחון פיזי של הבנות, אני יכולה ליפול לתהום של פחדים רק מ"אולי" שהיה יכול להתרחש. מה אני יכולה לעשות כדי לא ליפול לשם ?

"פחד, הוא דבר טוב בסופו של דבר, כי הוא מעורר. הוא מחדד את החושים וגורם לך לפעול. אם את חיה עם הפחד הזה של "הבנות לא מספיק בטוחות" אבל לא עושה שום דבר למגר אותו ואת רק יושבת ודואגת שיקרה לבת שלך משהו בגן או סתם, אני ממציאה, את יודעת שהמדרגות בבית שלך מחליקות אבל את רק מודאגת ממה יקרה ולא זזה, אז את במצב של טחינה. את טוחנת את הפחד ולא זזה. אז, גם הפחד כבר לא קשור בבנות, כי את לא באמת עשית משהו כדי למנוע את ה"איומים". אבל אם הפחד מניע אותך להתנדב לצוות הבטיחות בגן, אז הצלחת לנתב את החשש למקום פרודוקטיבי. אם הדבקת שטיח למדרגות, אז עשית מה שאפשר כדי למנוע החלקה."

רושמת לעצמי : לא לטחון. אוכל – כן, מחשבות – לא !

השיחה שלנו המשיכה והמשיכה, אבל אתם לא חייבים לאמן את שרירי הסבלנות שלכם יותר מדי. אנחנו אוהבות אתכם חסרי סבלנות ומופרעי קשב בדיוק כמו שאתם. בחלק ב' של הפוסט נדבר על מה עושים עם בושה, רגשות אשם וגברים ? לא בהכרח בסדר הזה …. אבל בינתיים תנסו את זה בבית !

אם הפוסט עשה לכם חשק לשאול את אילת עוד ועוד שאלות, כתבו אותן למטה בתגובות (לא ב – FB )ואילת תשמח לענות לכם.