פוסט פוסט-טראומתי – החיים שאחרי צוק איתן

זה היה קיץ קשה. נכון שאצלנו במרכז, האזעקות היו רק פעם או פעמיים ביום ויכולנו להיות מחוץ לממ"ד. אבל ביחס לקיץ רגיל שאמור להיות כולו חופש, בלי גבולות, הקיץ הזה ישאר איתנו עוד הרבה זמן. הבנות עוד שואלות אם תהיה אזעקה ובכל מקום חדש אליו אנחנו מגיעים הן רוצות לדעת איפה המרחב המוגן. כל אמבולנס מזכיר להן שזו לא אזעקה ומיד מגיע המשפט "יש עכשיו הפסקת אש!". כשאני שומעת את המשפט הזה מפיה של ילדה בת 7, זה מצמרר אותי כל פעם מחדש. תובנות מבוגרות שמקדימות את זמנם אצל ילדים מעציבות אותי. אנחנו המבוגרים שרוצים למחוק מהר ולעבור הלאה, נעצרים כל פעם מחדש בגלל משפט תמים שנזרק לאויר ומאחוריו מתגלה לנו שריטה.

אני לא באמת יודעת איך הקיץ הזה ישפיע עליהן בעתיד. אני רק יכולה לחבק ולנסות לתמלל את הרגשות שלנו.

כבר הבטחנו להם בעבר ש"עכשיו לא תהיה אזעקה", כשנסענו צפונה באוגוסט, ודווקא שם, באוהל, מתחת לעצי פקאן, זה תפס אותנו. הן כבר ישנו, והתעוררו מהאזעקה הכי חזקה ששמענו אי פעם. ולא היה לאן ללכת. התחבקנו ארבעתנו ליד האוהל. הלב שלי דפק כמו מטורף, הצמדתי את הקטנה אלי והרגשתי את הלב שלה בוער. ואז שקט. ואז הבומים של ירי צה"ל לכיוון לבנון. רעש מחריד אוזניים. ומסביבנו ילדים בוכים ומשפחות אורזות הכל ונעלמות. ילדה בוכה מרחוק "אני רוצה לחזור עכשיו לגבעתיים !!!!!" סרט רע. הבנות שלנו חזרו לישון, התעוררו קצת מהבומים, אבל המשיכו לישון. הדיווחים אמרו קטיושות בשטח פתוח ליד קריית שמונה. זה בדיוק איפה שאנחנו: שטח פתוח ליד קריית שמונה. אז מה עושים ? נשארנו שם עוד שלושה לילות. והיה מדהים !

אני שואלת את עצמי המון – למה נשארנו? למה לא פשוט ברחנו? זה היה האינסטיקט שלי, מודה. הסתכלתי על יאיר , העיניים שלי בטח הזכירו לו מבט של עכבר נואש במלכודת, ולא אמרתי לו כלום, רק ביקשתי לברוח במבט קרוע. הוא רצה להישאר. זה לא הפך למריבה. אני חושבת שהפחד הגדול שעטף אותי השאיר אותי בלי כוחות להתנגד. בדיעבד, הוא צדק. הבנות לא ביקשו בכלל לחזור הביתה. רק היו מאוד מאוכזבות שהבטחנו להם שלא יהיו כאן אזעקות ובכל זאת היו. הסברנו להם שכך חשבנו גם אנחנו והיינו מאוד מופתעים, אבל אנחנו חושבים שזה היה משהו חד פעמי שלא יחזור על עצמו. אבל למה שיאמינו לנו בעצם ?

יותר מכל, אני מרגישה שזה המקום המדמם שלי. אולי ההבטחות שלי לא שוות כלום? אולי לא כדאי להאמין לכל מה שאני אומרת? אולי האמון שהן רוכשות לי נפגע ועכשיו הן צריכות לבנות לעצמן מערכת ביטחון מקבילה, אחרת שלא כוללת אותי ? הן בכלל יכולות ?

ברגע שהפכתי לאמא נשבעתי שמעכשיו ועד מותי אני עושה הכל כדי לשמור על הילדים שלי, האמת שאת ההבטחה הזו הבטחתי אפילו לפני ההורות, כשרק חיכיתי לה. ומאז שאני אמא אני רק מגלה כמה קשה וכמעט בלתי אפשרי לקיים את ההבטחה הזו. יש המון דברים שאינם בשליטתי.

הפתרון היחיד שיכול להיות, כנראה, הוא לעזור להן לצמוח להיות חזקות, עצמאיות, דעתניות. כאלה שיכולות להתמודד עם הבטחה שלא מומשה ואכזבה. דברים שעד היום קשה לי לעשות בעצמי.

כל הבלוג שלי מדבר על ההדהוד של הורה אל מול הילד שלו, וכאן במקום של הבטחות שלא מתגשמות ההדהוד הזה עוצמתי במיוחד. אז מה אני עושה כשאני במצב הזה ? שהובטח לי משהו ובסוף לא קרה.  אני נותנת לעצמי להיות בתוך הצער והכעס כדי שאוכל להיפרד – ואז בטח לא נעים להיות לידי, אבל אני משתדלת להגיד מה הסיבה להתנהלות הלא נעימה שלי. ואם לא, אז למזלי יש לידי מישהו ששואל – מה נהיה ? ואז אני משתפת. כשזה נרגע, אני מנסה למצוא נקודת אור חדשה שתשמח אותי. על הנייר זה נשמע אולי פשטני וקל, אבל ממש לא ולא. וזה גם לא קורה תוך עשר דקות. זה יכול לקרות גם במשך חודשים. תלוי בגודל האכזבה. וכשלבנות זה קורה, אני עושה אותו דבר. לאפשר התפרקות ואז לאסוף. וכשזה קורה למשפחה שלמה, כמו שקרה בקיץ האחרון, אנחנו כולנו צריכים להחזיק חזק אחד בשני, כדי שאם מישהו יתפורר השני ידביק.עץ וצבי יעל

שלושת הימים אחרונים שלנו בקמפינג היו נפלאים. כמובן שהיה שם פער גדול בין חיים בטבע ומים זורמים לבין פחד מכרסם. האש של הסורים נשמעה חזק וברור בנחל שניר, גם כשאצלנו כבר הוכרזה הפסקת אש. ואולי בגלל זה, זה היה כל כך כיף ? כי התעקשנו לחגוג את החיים בדרך בה אנחנו הכי נהנים? כי מיצינו את החופש ? כי למרות הכל ועל אף התעקשנו לאכול ג'אנק על גדת נחל קפוא, לחפש שממיות, לתת שמות לשפיריות, להכיר חברים חדשים, להתחבק ?

קמפינג בימי שלום, בהחלט ובהחלט תנסו את זה בבית…  קמפינג תחת טילים – אל תנסו את זה באוהל… (אני מבטיחה, לקראת סוכות, פוסט אופטימי על קמפינג …)

 

תסתמי יא גרפומנית

בשנה ד' ללימודים. בסדנת כתיבה. אחרי מעצור כתיבה די ארוך (כך זה נראה לי אז, היום אני יודעת שזה לא היה ארוך בכלל), אמרתי מול כל הכיתה, באומץ – אני לא כותבת כי אין לי מה להגיד. הייתי בטוחה שזה יהיה הפתרון לבעיה, אם אשתף, יעזרו לי לצאת מזה.

מיד ענתה לי המורה, סופרת מוכרת ומצליחה, שדי הערצתי את האדמה שעליה היא נושפת, כמו דרקון מעלה עשן: טוב מאוד. אל תכתבי. יש מספיק גרפומנים בעולם הזה.

וברגע זה הפסקתי לכתוב. הייתי בת 24. האמנתי לה.

שנים חשבתי שהיא צודקת. עד שבוקר אחד סיפרתי את זה, לעיתונאי וותיק שעבד איתי. התגובה שלו הדהימה אותי. הוא שאג עלי "תגידי לי את סתומה?" (הוא לא היה מנומס כל כך) "בגלל זה את לא כותבת? תגידי לי מי זאת ואני מתקשר אליה עכשיו" (וגם לקה באובר-פרוטקטיות חינני כלפי) "תכתבי כמה שאת רוצה ! על מה שאת רוצה ! ושאף אחד לא יגיד לך כלום !" (הוא לא היה מנומס והוא היה אובססיבי אבל הוא היה ועדיין חכם מאוד).

ההטפה הקצרה שלו לא שינתה את חיי, או גרמה לי לכתוב החל מאותו רגע, אבל היא הזיזה לי קצת את המעצור שהיה תקוע לי בראש. המעצור שאני אולי שתלתי שם, אבל הסופרת הזו קעקעה לי אותו על המצח!

אז בואו רק נדייק. העולם לא איבד סופרת גדולה, אוקיי? לא צריך להתאבל על מותה של סופרת/כותבת מבעוד מועד. אבל, הוא בהחלט איבד תלמידה ואני אבדתי הרבה אמונה עצמית והרווחתי שנים של מאבקים וסבל יצירתי.

הסיפור הקצר הזה מראה כל כך בבהירות את כוחם של המורים עלינו גם כשאנחנו בוגרים (24!!!) אז האם יש עוד מה לומר על כוחם של המורים מול ילדינו ? את הפיסקה הזו אני משאירה לכם לכתוב …

למדתי הרבה מהאירוע ההוא אבל מה שהיה הכי משמעותי עבורי, זה כמה טוב ששיתפתי מישהו בחוויה, ומאז אני מספרת אותו להרבה אנשים ומקבלת המון תגובות (אתם כמובן מוזמנים להגיב גם…). וככל שאני מספרת אותו יותר, אני מתגברת עליו יותר. ומצליחה לכתוב יותר ולהתבייש פחות. ולא מרגישה צורך להתנצל אחרי כל דבר שאני כותבת, כי אני לא גרפומנית סוטה שכופה את עצמי על האנושות. אני מקווה…. נכון?

"המורה" שלי שכחה את השיעור החשוב ביותר שיש בעולם הכתיבה – תכתוב, תכתוב, תכתוב. עוד ועוד ועוד וככה תהיה יותר ויותר טוב. ומי שלא רוצה לקרוא לא יקרא. ואתה כותב גם אם אין לך קוראים. אם אתה אוהב לעשות משהו תעשה אותו !!!!!!!!!!!! ואולי היא לא שכחה וחשבה שהיא עושה לי טובה, כי ככה הפנתי את כל משאבי לכיוונים אחרים ? אולי היא חשבה שעשתה לי מצווה ? לעולם לא אדע. מה שבטוח הוא שהיא צלקה את לי הרגש ולקח לי זמן להתאושש. ובטח אין לה מושג מזה בכלל. ואולי היא עשתה לי מן תרגיל פסיכולוגי כזה ש"אני אגיד לה משהו ממש מסריח ואז היא תצא מהבוץ שהיא תקועה בו. ואם היא לא תתמודד סימן שזה לא הגורל שלה…", אבל לא נראה לי שהיא ממש ראתה אותי או חשבה עלי בצורה כל כך מורכבת, לצערי.

לא סיימתי את השנה בקורס הזה. פרשתי בשליש השני.  מהקורס הזה יצאה סופרת ומבקרת ספרים מאוד מוכרת ומוכשרת אחת, תסריטאית מאוד מוצלחת אחרת ובטח עוד כמה סטונדטים שמתפרנסים מכתיבה, שאני לא יודעת עליהם. אז אולי היא לא הייתה מורה כל כך גרועה, אבל היא הייתה גרועה בשבילי.

אז אם יש מורים בקהל – תזכירו לעצמכם מה שאתם כבר יודעים. כל הילדים: קטנים, גדולים ומבוגרים, זקוקים לרגש. ויש לכל מילה שלכם משקל אדיר. אז תחשבו ותסתכלו ובעיקר תזכרו שאתם שם בשביל לגדל ולא בשביל לגדוע.

שתהיה לכולנו שנת לימודים חדשה טובה ומרגשת. ומי שרוצה לכתוב, שיכתוב.

היום אני נסיכה !

לאחרונה, בכל בוקר, כשאנחנו מתארגנים לגן ולקייטנה. בתי הצעירה צריכה משהו שיניע אותה כדי לצאת מהבית. אנחנו מסתגלים לשינויים וחווינו טלטלות (הגן עבר מבנה, החופשה של הגדולה שהתחילה, מטחי הטילים הלא נורמליים) וכבר הייתי מוכנה לערסל את הקשיים שיבואו.

והם באו. רועשים ובועטים !

היא לא רוצה ללכת לגן עוד לפני שפתחה את העיניים. מתעקשת. מרביצה. צורחת. ואני שומעת ורוצה לצעוק את צעקתה.

איך שיניתם לי הכל ? אני רגילה ! קשה לי. אני רוצה לחזור למה שהיה, למה שאני מכירה. ואני שומעת את עצמי מתוך הצער שלה, כשאני צריכה להסתגל. זה נכון שיש לי תזמון שונה לחלוטין משלה, אני מאלו שמאוד נרגשים משינוים וקופצים אליו בעיניים עיוורות ובהנאה אדירה ויכולים לראות רק את הטוב שבו ורק אחרי חודש או יותר יכולים להבין מה עשינו ואז חווים פרידה ומחפשים סכין לחתוך את הורידים … 🙂

אבל הקטנה הגדולה הזו, נראה לי שהיא מצאה לעצמה את מה שמרגיע אותה, ואני הולכת איתה עד הסוף. כל יום היא נסיכה או מלכה או השד יודע מה. וזו לא תחפושת או משהו יוקרתי. רק שמלה (עדיף של אחותה) וגלימה. והגדולים יחשבו שהיא לא מיוחדת, סתם "לונגי" מתאילנד שקניתי לפני מיליון שנה, אבל הם לא יודעים שיש אחד שהוא כחול וזו גלימת קרח ויש אחד כתום שהוא גלימת אש ויש אחד ורוד שהוא פשוט ורוד וורוד זה כח בפני עצמו …

וככה בארמונה החדש גרה הנסיכה הצעירה. והיא נפרדת ממני לשלום בחלון הגן ואנחנו משחקות ברפונזל שמשלשלת את צמתה. ואני מחזיקה לה את הגלימה כשאנחנו הולכות ברחוב שלא תתלכלך (ובעיקר שלא תיפול, העפיפונית החמודה שלי…) ואני נזכרת איך ממש לא מזמן, סתם… לפני טריזיליון שנים, כשהייתי בערך בגילה, הלכתי כל בוקר לגן עם מטפחת שקופה, בצבע תכלת, של זקנות שהרגע יצאו מהמספרה, על הראש, מוצמדת בקושי עם שתי סיכות לשיער הקצר שהיה לי – כי ממש רציתי שיער ארוך. אבל ממש רציתי. ואיך אמא שלי זרמה איתי וגם הגננת. ואני יודעת שגם אז ריחף מעלי משהו לא טוב…

אז ברגעים כאלה, כשממש לא טוב, אני מתכופפת על הברכיים כדי להיות בגובה העיניים ומקשיבה. היא יודעת מה טוב בשבילה.

תנסו את זה בבית …

(מתאים לגילאי 3-5)

 

איך למדתי להעריך (מחדש) ואז איך העברתי את זה הלאה ….

כהורים, הרבה מאוד פעמים, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יעריכו את מה שאנחנו עושים למענם. שיעריכו שקמנו מוקדם, שוויתרנו על דברים, שהשקענו בהם, שחשבנו עליהם ועוד ועוד דברים. והאמת ? אין בזה שום הגיון… הם לא יכולים להעריך כלום, כי אין להם את הכפתור שיגרום להם לדמיין מצב אחר – וטוב שכך ! הילדים מקבלים כמובן מאליו את היותנו שם – כשאנחנו שם, והם כמהים אלינו ומרגישים בחסרוננו – כשאנחנו נעדרים. הם יכולים לחיות רק את הרגע המדויק הזה שקיים. הם יוגים. וזה נפלא ! (וקורא/ת שמתנפח לו הוריד עכשיו, שימשיך איתי ויראה איך הדופק שלו חוזר לטיבעי…)

אני מקנאה בהם על כך שהם כל כך חסרי טראומות, לא יכולים לתכנן קדימה, כי הם לא יכולים לדמיין את ההשלכות, רוצים לבדוק על עצמם כל דבר בלי פחד, מתוך סקרנות טיבעית. הרבה מהדברים האלו היו לנו כילדים ואבדו כשהתבגרנו. אך אני מרגישה שבדומה להם גם אנחנו לא מעריכים. נראה שהפסקנו להעריך את החפצים שלנו – עכשיו, ממש ברגע זה כל אחד מאיתנו יכול לוותר על חמישים אחוז מתכולת הבית שלו וזה לא יחסר לו. מה לא ?
כל הבגדים שיש לך בארון ? כל הסירים ? כל המכשירים החשמליים ? כל המסכים ? כולם כל יום בשימוש ? לא נראה לי …
ונכון שיש בשפע הזה המון טוב, אבל הזלזול הזה בחפצים מוביל אותנו גם להעריך פחות את הקשרים שיש לנו עם אנשים קרובים ורחוקים. יש כל כך הרבה קשרים, אנשים, מסרים, דיבורים, שהכל משתטח ונהיה רדוד. ויש יותר חסר ערך ממוערך. ואני הולכת עם המחשבות האלו בראש, ונופלת איתן מהאופניים, ומביאה איתן מהגן והולכת איתן לישון.

ומבינה למה כשיש עשר בובות אף אחת לא ממש חשובה. וכשיש רק אחת, שומרים עליה. אז מפסיקה לקוות שמישהו ישתף איתי פעולה בעניין…

ואז קרה לי דבר.

אנחנו שולחים את בתי הצעירה לגן מעורבות הורים. ארחיב בפעם אחרת על מהות הגן, כי יש הרבה מה להגיד, אבל ממש בקצרה – ההורים מתאגדים כקהילה ומנהלים את הגן. המבנה של הגן כבר לא היה שמיש ונאלצנו לעבור מבנה. לא אספר על כל קורותינו (ושוב … אולי בבלוג מיוחד לנושא) אבל אספר על דבר אחד.

יום ראשון, 12 בלילה, עוד 48 שעות צריך להעביר את הילדים מהבנה הישן לחדש, יש עוד המון משימות לבצע ורק עכשיו אנחנו יוצקים בטון בשביל הכניסה לגן. כמעט עשרה הורים – כולם גברים חוץ ממני. כולם גמורים מעייפות וקצת מתחרטים על התיק שהפלנו על עצמנו. אבל כולם נשארים. האמת, אף פעם לא הכנתי מלט. נשמע טיפשי נכון ? בעצם למה שאי פעם עערבב מלט ? וכאן נפל לי האסימון או יותר נכון הטוריה….

כל השנים לא הערכתי מספיק את הקשישים שסיפרו שהם הקימו והם הרימו והם הזיעו. תמיד נשמע לי טרחני. עכשיו אחרי שאני הרמתי ואני הזעתי ואני ערבבתי (או ניסיתי לערבב, תשמעו זה קשה החרא הזה, אני די נמוכה והידיים שלי ממש חזקות יחסית לאישה, אבל חזקות בשביל להרים ילדים, לא בשביל לערבב מלט. אז סחבתי מה שיכולתי והסתכלתי על אחרים מערבבים…) בקיצור, כל פעם שאני דורכת על שביל הכניסה הזה הוא ש-ל-י ! כי אני הייתי שם כשהוא נוצר ונולד. בדיוק כמו ילד. והוא עקום והוא לא מקצועי באופן כמעט רומנטי ואני חולה עליו ! וברשימת השבילים שלי – הוא המוערך ביותר אי פעם ! כן, כל דבר שקרעת בשבילו את התחת הוא שלך ואתה תשמור עליו, כמבוגר.

אבל כילד זה כבר משהו אחר לגמרי. ילדים יהנו לבנות ולהתבונן בהריסה. זה חלק מהגדילה שלהם. ולכעוס על ילד שהרס מגדל שזה עתה בנה זה ממש מיותר. הוא רואה את הדברים אחרת לגמרי מהגדולים. אם הבנות שלי היו איתי באותו לילה והיו מזיעות איתי על השביל – הן לא היו מרגישות שזה שלהן. כי ריגשית הן עוד לא שם. אבל היו ממש נהנות מלערבב ולהתלכלך ….

האירוע הזה חידד לי משהו שכבר ידעתי. אם אני רוצה שהם יעריכו וילמדו משהו הן צריכות לעשות. לא לקרוא על זה בספר, לא לשמוע את זה בדריו ולא לראות את זה על מסך, אלא לעשות את זה. וההערכה לא תקרה בשניה, אלא רק מתוך התמדה. ולמה אני מתכוונת?

חם והן רוצות שנמלא את הבריכה ? אז יש את הדרך שבה עשינו את זה עד לא מזמן וזה "אבא תמלא את הבריכה …" ואבא, מלך בן מלכים, מגשים משאלות בן רגע, ויש את האפשרות השנייה "רוצות בריכה ? אז יחד ננפח וננקה אותה, מי מביאה את הסבון ? …"

הגיע זמן לאכול ארוחת ערב ? אז יש את הדרך של "בואו לאכול האוכל מוכן"…. ויש את האפשרות השנייה "תיכף נרצה לאכול, תעזרו לי לחתוך/לקלף/לערוך, מי מוציאה מהמקרר ?  …"

צריך לארוז ? "אנחנו צריכים לנסוע, תעזרו לי לשים את הדברים במזוודה…"

צריך לנקות ? "מאוד לא נעים כל הלכלוך הזה, תעזרו לי להעביר סמרטוט…"

ותאמינו או לא, הן שם. לא תמיד, לא בכל הזמנה, אבל כשהן נענות לה, הן נהנות כל כך לקבל משימות של גדולים. ונכון שזה לא בדיוק בסדר שאני רגילה לו (וזה לא קל לשחרר) ולא בדיוק התוצאה שלה התכוונתי (כבר אמרתי כמה קשה לשחרר ? מאוד!) אבל , הי ! עכשיו זה לא רק שלי. זה גם שלהן. והן מרגישות את זה ולכן בעתיד הן ידעו את זה. והן גדלות לתוך בית שהן חלק ממנו. והן יעריכו אותו כשיהיו מספיק גדולות בכדי להעריך.

תנסו את זה בבית…

(מתאים לכל הגילאים)