מילים שעשו לי טוב השבוע !

הלכתי לכנס בנושא : ספרות ילדים.

ספרות שנכתבה עבור ילדים, לא כזו שילדים כותבים.

הכנס עסק הרבה בשירה.

פיהקתי בהתחלה.

ועם כל שורה שהוקראה

התמכרתי

למילה

שכתובה בחרוזים

עם מרקם ומשקלים

ובגלל שאני מתפתה בקלות

מאז אני חורזת

ומנג'סת

לבנותי החמודות

שבינתיים,

רק בינתיים,

עוד סבלניות….

 

אז אני לא בונה על קריירה של משוררת ילדים, לא להיבהל, ברור שיש כאן עוד הרבה עבודה, אני לגמרי נשארת בצד שצורך שירה, אבל שימו לב, שימו לב: חזרתי עם אסופה של שירים מהכנס – אוי אני אוהבת מתנות !,

לכל שיר הוצמד איור מקסים. והבנות שלנו התעניינו ונמסו ונהנו כל כך. מהרעיונות הרעננים, מהמוסיקה שיוצאת מתוך שירים גם כשהם לא מולחנים, מהדמיון, מהמחשבה שמונחת מולך ומזמינה אותך להצטרף. וגם מזה שזה קצר. למרות שחלקם הפתיעו אותן במיידיות של הסיום והן היו צריכות לשמוע שוב.

אז בואו בהמוניכם והקריאו שירה לילדכם ….

זה נחמד, זה כדאי !

זה מצוין לשעות הפנאי !

טוב, אמא…

די !!!!!

ומאיפה משיגים ? נו אם אין לכם בבית זה לא תירוץ ! לכו לספריה ובקשו מהספרנית ספר שירי ילדים. אם יש לכם בבית, הניחו את ספרי השירה ראשונים על המדף, עם איזו הצעת הגשה מפתה … אולי ידגמן לידה פרי עסיסי ? (תפוחים נראים נהדר ליד ל' גולדברג) תנו לילדים הרגשה שזה היה רעיון שלהם … (-: גם אפשר לקנות … ואם אתם רוצים אתם כמובן מוזמנים לכתוב להם ולהיות נודניקים כמוני. הם קהל מאוד כנה. גם אם זה כואב (-: … הנה כמה דברים שהייתי חייבת לכתוב בעקבות הכנס, ויכולים לשפוך אור על חיינו…

food squer

לא משנה מה אמא אורזת לי בתיק:

שניצל,

כריך,

כריך עם שניצל,

סושי,

פסטה,

תפוח,

אגס,

קציצות עדשים,

שיפודים,

ענבים,

בורקס,

בוטנים,

אורז עם רוטב צ'ילי מתוק,

אבוקדו,

רפרפת

או אפונה.

כשמגיע זמן ארוחת העשר,

אני רוצה רק את מה

שאוכלת נעמה.

**

יש ילד אחד
בבניין שלנו
שאמא שלו נותנת לו
כל בוקר
עוגה.
אמא שלי
לא.
**
וזה להורים :
כל לילה אני חולם אותו חלום:
עשרות מסכים מסביבי
צוחקים אלי ומבקשים שאדגדג אותם
אשמח איתם
אתמכר אליהם בחדווה
ואף אחד בסביבה לא אומר לי –
מספיק ודי!
זה לא בריא בשבילך !
ובבוקר
אני קם
והולך לבית ספר אנתרופוסופי…. 🙂
**
בקיצור, שירה –  תנסו את זה בבית. זית. עיט. (טוב, חלאסססס….)
קרדיט: כנס הספרות נערך ביוזמת "הפנקס", כתב עת מקוון לספרות ותרבות ילדים. כנסו התחברו ותהנו. ותחרזו…

מה הקשר בין עירית לינור לסרט "FROZEN" ?

החגים האלו, הם מאלצים אותך לחשוב ולחוות משפחה אפילו מעבר למה שבדרך כלל. יש אנשים שזו התקופה בשנה בה הם מחפשים צוק גבוה במיוחד כדי לקפוץ ממנו ויש שמתמסרים לחיבוק הדוב/חנק/דבק (תבחרו מה שמתאים לכם). אני מהסוג השני ( ולא בגלל שיש לי פחד גבהים… באמת!).  ותוך כדי שאני נמסה לתוך המשפחה בהנאה, עם רמזים ל"חלאס!" כי אני אנושית בכל זאת, הצלחתי לגנוב זמן לקריאת ספר. "גברת ורבורג" שכתבה עירית לינור. (זהירות, ספויילר לפניך!)

שלא יתפרשו כאן כוונות שלא היו לי –  אני לא מבקרת ספרות, אני רק כותבת רגשות. ומה שהרגשתי כשקראתי את גברת ורבורג הוא קוררררררררר. קור נושב מבין הדפים. צינה. קרחונים על גבי קרחונים עטפו אותי, כאילו אלזה מהסרט "לשבור את הקרח" נגעה בכל אות ופתיתי הקרח שלה הקפיאו לי את העצמות. (מי שלא ראה את הסרט שייקח לעצמו דקה להשלים חומר, זה חשוב להמשך… )

גברת ורבורג הוא ספר שנכתב בהומור אבל כמה שהוא עצוב… יש בו הרבה התחכמויות ושנינויות ב"סגנון לינורי קלאסי", אבל דווקא ההומור הציני הוא הדבר הכי כואב בו.

בכתיבה צינית ובציניות בכלל יש תמרור אזהרה שאומר : "תחזיקו חזק עוד רגע אנחנו מגיעים לרגע בו יהיו רגשות, זה לא יהיה נעים, אני מצטערת שאני הולכת לגרור אתכם לשם, אבל בגלל שאני דואגת לכם, אני הולכת לרצף את הכל בדוקרני קרח קומיים כדי שלא תרגישו כלום, מוכנים? הנה זה בא … פאנץ' !"

(הנה הספויילר) גברת ורבורג הגיבורה היא נערה שמאבדת את אימה. והנערה גדלה להיות אישה. הנערה-אישה לא יודעת מה היא אהבה, כי מעולם לא אהבו אותה. לא הוריה בכל אופן, לא כפי שהיא הייתה צריכה להיות אהובה. רק אחיה, גס הרוח, אוהב אותה ודואג לה. ומפה לשם אם אפשר לקצר ספר לשורה : יש לה חרא של חיים, אבל בגלל לינור זה גם מצחיק וקולח.

אם ראיתם את הסרט "Frozen" – אולי תזהו קווי דמיון. גם שתי אחיות, גם כאן ההורים מתים אך עוד לפני המוות הם לא מזהים נכון את מה שהבכורה זקוקה לו יותר מכל, רק אהבת האחות מצילה את שתיהן ממוות, וכל הסרט: בכי, בכי, בכי (שלי) ושלג, פתיתים, קרחונים, טונה רגשות, אפס ציניות, חתיכת גזר וקררררר!

כנראה יש קשר נסתר בין עירית לינור לוולט דיסני (זה באמת אחד הסרטים היותר פמיניסטים שנעשו שם! ייפיייייי!) אבל לא חקרתי את זה מספיק לעומק כדי להפוך את זה לעובדה. מה שבטוח, היעדרה של אהבת אם/אב קופצת החוצה מתוך שניהם ובשניהם האחים צוללים פנימה כדי למלא את החסר (והנה עולות לי הדמעות…). אצל לינור זה אח בהמה שמרביץ לכל זכר שמעיז להביט על אחותו, מן איש מערות מודרני ואצל דיסני זו נערה ג'ינג'ית חיננית שמאמינה באהבה ממבט ראשון וממש כמהה לקשר עם אחותה הבכורה.

בשני הסגנונות – הציניות והריחוק של לינור או הסכריניות הדביקה של דיסני – זו עדיין עובדה שמרגשת אותי: אחים.

אחים זה לא מובן מאליו. ואיזה מזל שזה קיים. היה נחמד אם זה היה עם פחות מכות וקנאה (כילדים, רק כילדים!) אבל הי, מה שלא הורג … רק מכאיב ? אם אתם מתרגשים כמוני מהקשר המשפחתי הזה – בטוח תהנו מסדרת התמונות של ארבעת האחיות בראון, שהצטלמו בכל שנה, במשך ארבעים שנה, בכתבה המתפרסמת בניו יורק טיימס. תיעוד נפלא. אל תתעצלו, תכנסו ללינק !

האחים שלי ואני (גם אנחנו ארבעה) מנסים לעשות כל כמה חודשים מפגש איחוד-אחים בלבד ! בלי בני זוג, בלי ילדים, בלי ההורים שלנו. רק ארבעתינו. אני לא יכולה להסביר לכם באיזה "היי" אני חוזרת מהמפגש הזה. ואיך אני מחכה כבר לזה שיבוא. זה לא חברות, זה הרבה יותר, זה לאפשר לעצמך לחזור להיות ילד, כשאתה מבוגר. זה מכנה משותף שנמשך לאורך כמה עשורים, זאת רשת ביטחון, זאת שמיכה מחממת, די נגמרו לי המטאפורות …

אני מאחלת לבנות שלי קשר דומה כשיתבגרו. לפי התמונה שלמעלה (חיבוק ספונטני של בוקר שגרתי) נראה לי שהן בכיוון הנכון.

אם אתם יכולים, ואף פעם לא עשיתם את זה – זה הזמן לריוניין אחים ! תקבעו תאריך ומקום – אם אפשר מסעדה, שאף אחד לא יתקע עם הבישול והכלים. ותראו איך אתם מצליחים להיות קצת וולט דיסני וקצת עירית לינור. אולי אפילו תצלמו את עצמכם כמו האחיות בראון ?

חגים שמחים אחים שלי ותנסו את זה בבית !