תסתמי יא גרפומנית

בשנה ד' ללימודים. בסדנת כתיבה. אחרי מעצור כתיבה די ארוך (כך זה נראה לי אז, היום אני יודעת שזה לא היה ארוך בכלל), אמרתי מול כל הכיתה, באומץ – אני לא כותבת כי אין לי מה להגיד. הייתי בטוחה שזה יהיה הפתרון לבעיה, אם אשתף, יעזרו לי לצאת מזה.

מיד ענתה לי המורה, סופרת מוכרת ומצליחה, שדי הערצתי את האדמה שעליה היא נושפת, כמו דרקון מעלה עשן: טוב מאוד. אל תכתבי. יש מספיק גרפומנים בעולם הזה.

וברגע זה הפסקתי לכתוב. הייתי בת 24. האמנתי לה.

שנים חשבתי שהיא צודקת. עד שבוקר אחד סיפרתי את זה, לעיתונאי וותיק שעבד איתי. התגובה שלו הדהימה אותי. הוא שאג עלי "תגידי לי את סתומה?" (הוא לא היה מנומס כל כך) "בגלל זה את לא כותבת? תגידי לי מי זאת ואני מתקשר אליה עכשיו" (וגם לקה באובר-פרוטקטיות חינני כלפי) "תכתבי כמה שאת רוצה ! על מה שאת רוצה ! ושאף אחד לא יגיד לך כלום !" (הוא לא היה מנומס והוא היה אובססיבי אבל הוא היה ועדיין חכם מאוד).

ההטפה הקצרה שלו לא שינתה את חיי, או גרמה לי לכתוב החל מאותו רגע, אבל היא הזיזה לי קצת את המעצור שהיה תקוע לי בראש. המעצור שאני אולי שתלתי שם, אבל הסופרת הזו קעקעה לי אותו על המצח!

אז בואו רק נדייק. העולם לא איבד סופרת גדולה, אוקיי? לא צריך להתאבל על מותה של סופרת/כותבת מבעוד מועד. אבל, הוא בהחלט איבד תלמידה ואני אבדתי הרבה אמונה עצמית והרווחתי שנים של מאבקים וסבל יצירתי.

הסיפור הקצר הזה מראה כל כך בבהירות את כוחם של המורים עלינו גם כשאנחנו בוגרים (24!!!) אז האם יש עוד מה לומר על כוחם של המורים מול ילדינו ? את הפיסקה הזו אני משאירה לכם לכתוב …

למדתי הרבה מהאירוע ההוא אבל מה שהיה הכי משמעותי עבורי, זה כמה טוב ששיתפתי מישהו בחוויה, ומאז אני מספרת אותו להרבה אנשים ומקבלת המון תגובות (אתם כמובן מוזמנים להגיב גם…). וככל שאני מספרת אותו יותר, אני מתגברת עליו יותר. ומצליחה לכתוב יותר ולהתבייש פחות. ולא מרגישה צורך להתנצל אחרי כל דבר שאני כותבת, כי אני לא גרפומנית סוטה שכופה את עצמי על האנושות. אני מקווה…. נכון?

"המורה" שלי שכחה את השיעור החשוב ביותר שיש בעולם הכתיבה – תכתוב, תכתוב, תכתוב. עוד ועוד ועוד וככה תהיה יותר ויותר טוב. ומי שלא רוצה לקרוא לא יקרא. ואתה כותב גם אם אין לך קוראים. אם אתה אוהב לעשות משהו תעשה אותו !!!!!!!!!!!! ואולי היא לא שכחה וחשבה שהיא עושה לי טובה, כי ככה הפנתי את כל משאבי לכיוונים אחרים ? אולי היא חשבה שעשתה לי מצווה ? לעולם לא אדע. מה שבטוח הוא שהיא צלקה את לי הרגש ולקח לי זמן להתאושש. ובטח אין לה מושג מזה בכלל. ואולי היא עשתה לי מן תרגיל פסיכולוגי כזה ש"אני אגיד לה משהו ממש מסריח ואז היא תצא מהבוץ שהיא תקועה בו. ואם היא לא תתמודד סימן שזה לא הגורל שלה…", אבל לא נראה לי שהיא ממש ראתה אותי או חשבה עלי בצורה כל כך מורכבת, לצערי.

לא סיימתי את השנה בקורס הזה. פרשתי בשליש השני.  מהקורס הזה יצאה סופרת ומבקרת ספרים מאוד מוכרת ומוכשרת אחת, תסריטאית מאוד מוצלחת אחרת ובטח עוד כמה סטונדטים שמתפרנסים מכתיבה, שאני לא יודעת עליהם. אז אולי היא לא הייתה מורה כל כך גרועה, אבל היא הייתה גרועה בשבילי.

אז אם יש מורים בקהל – תזכירו לעצמכם מה שאתם כבר יודעים. כל הילדים: קטנים, גדולים ומבוגרים, זקוקים לרגש. ויש לכל מילה שלכם משקל אדיר. אז תחשבו ותסתכלו ובעיקר תזכרו שאתם שם בשביל לגדל ולא בשביל לגדוע.

שתהיה לכולנו שנת לימודים חדשה טובה ומרגשת. ומי שרוצה לכתוב, שיכתוב.

איך למדתי להעריך (מחדש) ואז איך העברתי את זה הלאה ….

כהורים, הרבה מאוד פעמים, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יעריכו את מה שאנחנו עושים למענם. שיעריכו שקמנו מוקדם, שוויתרנו על דברים, שהשקענו בהם, שחשבנו עליהם ועוד ועוד דברים. והאמת ? אין בזה שום הגיון… הם לא יכולים להעריך כלום, כי אין להם את הכפתור שיגרום להם לדמיין מצב אחר – וטוב שכך ! הילדים מקבלים כמובן מאליו את היותנו שם – כשאנחנו שם, והם כמהים אלינו ומרגישים בחסרוננו – כשאנחנו נעדרים. הם יכולים לחיות רק את הרגע המדויק הזה שקיים. הם יוגים. וזה נפלא ! (וקורא/ת שמתנפח לו הוריד עכשיו, שימשיך איתי ויראה איך הדופק שלו חוזר לטיבעי…)

אני מקנאה בהם על כך שהם כל כך חסרי טראומות, לא יכולים לתכנן קדימה, כי הם לא יכולים לדמיין את ההשלכות, רוצים לבדוק על עצמם כל דבר בלי פחד, מתוך סקרנות טיבעית. הרבה מהדברים האלו היו לנו כילדים ואבדו כשהתבגרנו. אך אני מרגישה שבדומה להם גם אנחנו לא מעריכים. נראה שהפסקנו להעריך את החפצים שלנו – עכשיו, ממש ברגע זה כל אחד מאיתנו יכול לוותר על חמישים אחוז מתכולת הבית שלו וזה לא יחסר לו. מה לא ?
כל הבגדים שיש לך בארון ? כל הסירים ? כל המכשירים החשמליים ? כל המסכים ? כולם כל יום בשימוש ? לא נראה לי …
ונכון שיש בשפע הזה המון טוב, אבל הזלזול הזה בחפצים מוביל אותנו גם להעריך פחות את הקשרים שיש לנו עם אנשים קרובים ורחוקים. יש כל כך הרבה קשרים, אנשים, מסרים, דיבורים, שהכל משתטח ונהיה רדוד. ויש יותר חסר ערך ממוערך. ואני הולכת עם המחשבות האלו בראש, ונופלת איתן מהאופניים, ומביאה איתן מהגן והולכת איתן לישון.

ומבינה למה כשיש עשר בובות אף אחת לא ממש חשובה. וכשיש רק אחת, שומרים עליה. אז מפסיקה לקוות שמישהו ישתף איתי פעולה בעניין…

ואז קרה לי דבר.

אנחנו שולחים את בתי הצעירה לגן מעורבות הורים. ארחיב בפעם אחרת על מהות הגן, כי יש הרבה מה להגיד, אבל ממש בקצרה – ההורים מתאגדים כקהילה ומנהלים את הגן. המבנה של הגן כבר לא היה שמיש ונאלצנו לעבור מבנה. לא אספר על כל קורותינו (ושוב … אולי בבלוג מיוחד לנושא) אבל אספר על דבר אחד.

יום ראשון, 12 בלילה, עוד 48 שעות צריך להעביר את הילדים מהבנה הישן לחדש, יש עוד המון משימות לבצע ורק עכשיו אנחנו יוצקים בטון בשביל הכניסה לגן. כמעט עשרה הורים – כולם גברים חוץ ממני. כולם גמורים מעייפות וקצת מתחרטים על התיק שהפלנו על עצמנו. אבל כולם נשארים. האמת, אף פעם לא הכנתי מלט. נשמע טיפשי נכון ? בעצם למה שאי פעם עערבב מלט ? וכאן נפל לי האסימון או יותר נכון הטוריה….

כל השנים לא הערכתי מספיק את הקשישים שסיפרו שהם הקימו והם הרימו והם הזיעו. תמיד נשמע לי טרחני. עכשיו אחרי שאני הרמתי ואני הזעתי ואני ערבבתי (או ניסיתי לערבב, תשמעו זה קשה החרא הזה, אני די נמוכה והידיים שלי ממש חזקות יחסית לאישה, אבל חזקות בשביל להרים ילדים, לא בשביל לערבב מלט. אז סחבתי מה שיכולתי והסתכלתי על אחרים מערבבים…) בקיצור, כל פעם שאני דורכת על שביל הכניסה הזה הוא ש-ל-י ! כי אני הייתי שם כשהוא נוצר ונולד. בדיוק כמו ילד. והוא עקום והוא לא מקצועי באופן כמעט רומנטי ואני חולה עליו ! וברשימת השבילים שלי – הוא המוערך ביותר אי פעם ! כן, כל דבר שקרעת בשבילו את התחת הוא שלך ואתה תשמור עליו, כמבוגר.

אבל כילד זה כבר משהו אחר לגמרי. ילדים יהנו לבנות ולהתבונן בהריסה. זה חלק מהגדילה שלהם. ולכעוס על ילד שהרס מגדל שזה עתה בנה זה ממש מיותר. הוא רואה את הדברים אחרת לגמרי מהגדולים. אם הבנות שלי היו איתי באותו לילה והיו מזיעות איתי על השביל – הן לא היו מרגישות שזה שלהן. כי ריגשית הן עוד לא שם. אבל היו ממש נהנות מלערבב ולהתלכלך ….

האירוע הזה חידד לי משהו שכבר ידעתי. אם אני רוצה שהם יעריכו וילמדו משהו הן צריכות לעשות. לא לקרוא על זה בספר, לא לשמוע את זה בדריו ולא לראות את זה על מסך, אלא לעשות את זה. וההערכה לא תקרה בשניה, אלא רק מתוך התמדה. ולמה אני מתכוונת?

חם והן רוצות שנמלא את הבריכה ? אז יש את הדרך שבה עשינו את זה עד לא מזמן וזה "אבא תמלא את הבריכה …" ואבא, מלך בן מלכים, מגשים משאלות בן רגע, ויש את האפשרות השנייה "רוצות בריכה ? אז יחד ננפח וננקה אותה, מי מביאה את הסבון ? …"

הגיע זמן לאכול ארוחת ערב ? אז יש את הדרך של "בואו לאכול האוכל מוכן"…. ויש את האפשרות השנייה "תיכף נרצה לאכול, תעזרו לי לחתוך/לקלף/לערוך, מי מוציאה מהמקרר ?  …"

צריך לארוז ? "אנחנו צריכים לנסוע, תעזרו לי לשים את הדברים במזוודה…"

צריך לנקות ? "מאוד לא נעים כל הלכלוך הזה, תעזרו לי להעביר סמרטוט…"

ותאמינו או לא, הן שם. לא תמיד, לא בכל הזמנה, אבל כשהן נענות לה, הן נהנות כל כך לקבל משימות של גדולים. ונכון שזה לא בדיוק בסדר שאני רגילה לו (וזה לא קל לשחרר) ולא בדיוק התוצאה שלה התכוונתי (כבר אמרתי כמה קשה לשחרר ? מאוד!) אבל , הי ! עכשיו זה לא רק שלי. זה גם שלהן. והן מרגישות את זה ולכן בעתיד הן ידעו את זה. והן גדלות לתוך בית שהן חלק ממנו. והן יעריכו אותו כשיהיו מספיק גדולות בכדי להעריך.

תנסו את זה בבית…

(מתאים לכל הגילאים)